יש כאן חיבור מחדש של יהודית רביץ לשיר שהלחינה למילים של יעקב גלעד,המזוהה עם הביצוע של נורית גלרון מ-1982.
בתום האזנה אחת אני מוצא יותר מהצדקה לגרסה החדשה.
השיר בן האל מוות, הוא ביטוי לתחושות הגעגועים לתקופת התום של הילדות ולארצישראליות של פעם שאיננה עוד.
רביץ שרה את השיר בהתרפקות צנועה, בפשטות  אמיתית כזמרת יוצרת אותנטית. העיבוד מוסיף לקווי מתאר של צניעות ויראת כבוד בפני הטקסט ובפני הקו המלודי, בנגינת אבישי כהן בקונטרבס ויהודית עצמה בגיטרה אקוסטית.
מול הביצוע  המרוגש המצוין של נורית גלרון, רביץ שרה את השיר בגישה יותר מופנמת-מפוקחת.
42 שנה אחרי הביצוע המקורי, הגרסה של רביץ מייצרת געגועים לימים אחרים, במיוחד על רקע מה שמתרחש במקומותינו באלה הימים. הרבה יותר מסתם נוסטלגיה.
הגרסה של מירי מסיקה וקרן פלס לשיר בטקס הזיכרון הלאומי של משפחות ה-7.10 העצימה אותו.

צילום יח"צ: ניר סגל

יהודית רביץ ילדות נשכחת

מירי מסיקה וקרן פלס – ילדות נשכחת (מתוך טקס הזיכרון הלאומי של משפחות ה-7.10)

כביש ישן שביל בגן עץ ובית
אבא כאן אמא שם כאן נשארתי
מה שהייתי פעם מזמן
מה שעכשיו ילדות נשכחת.

צריף ירוק לא רחוק בית הספר
מי נשאר מי עבר מי עודנו
מה שהיינו פעם מזמן
מה עוד מביא אותי תמיד
אל אותה ילדות נשכחת

זוכר איך שהלכנו דרך קבע
לאורך הרחוב המתרוקן
דבר לא השתנה
רק פה ושם דוהה הצבע
אולי זה רק הלב שמזדקן.

עוד שנה כבר למדנו
מי אני מי אתה כבר איבדנו
מה שהיינו פעם מזמן
מה עוד מביא אותך תמיד
אל אותה ילדות נשכחת.

זוכר איך שהבטחנו בלי לדעת
מתי ואיך נחזור להיפגש
נדמה שרק אתמול
אבל השמש כבר שוקעת
אולי זה רק הלב שמתרגש.

שביל בגן עץ ובית
אבא כאן אמא שם כאן נשארתי
מה שהייתי פעם מזמן
מה עוד מביא אותי תמיד
אל אותה ילדות נשכחת.

יהודית רביץ פייסבוק