אביב גפן כתב על יהונתן גפן, אביו: "כשגדלתי הבנתי, שהוא בעצם ברא על מכונת הכתיבה כמה נסיכים קטנים, כבשים, חיפש מקום לדאגה ויצק את הדמיון והחוכמה שלו על נייר במילים, שאנשים יאמצו בחום לכל ימי חייהם".
אביב לא אימץ מילים של אבא יהונתן. לימים הוא כתב שיר שנקרא "כאב על כאב", בו הוא מתכתב עם אביו, מסכים לא לטחון עוד את הילדות השבורה, לסלוח ולבקש הידברות מחודשת בין אב לבנו, כי עד אז זה לא קרה. למרות הסליחה – הכאב עדיין חד. כאב של פעם נערם על כאב של עכשיו. אביב מבקש – אל תדבר אלי בחרוזים, כפי שעשית כשהייתי ילד, אל תהיה האבא מ"הכבש השישה עשר", שכותב שירים.
גם בגיל בוגר, אומר אביב גפן כמעט ישירות, הוא מוכן להיות הילד של האבא, שחסר לו בילדותו. עכשיו הוא הבוגר שמדבר אל אביו בחרוזים, כמשורר אל משורר, כי זוהי כנראה עדיין הדרך היחידה להידברות ביניהם. "קראת לי אביב/ אז למה קר כל הזמן? יהונתן סע הביתה" (אלוזיה לשיר שהתפרסם ע"י אושיק לוי) – כי הזמן הולך ומתקצר.
כשהאב המגיע לשבעים, ניסה הבן לחבר תחנות בסיפור שלו, הזמין זמרים לשיר את השירים, שעשו אותו למה שהוא. יהונתן גפן לא היה עשוי מהחומרים האלה של כמיהה נשפכת על העבר. מצד שני: הוא לא הכי מסתדר עם הדור הדיגיטלי ועם הטכנולוגיה, שפרצה והביאה את האויבים החדשים – הסמארטפון, הפייסבוק והאפליקציה.
כבר עברה שנה מאז שהלך מאיתנו. איך לסכם אותו בכמה מילים.
המשורר? הפזמונאי? יהונתן גפן היווה השראה למלחינים ולזמרים לשזור את המילים לשירים יפים. שיר הוא עסקת חבילה. אין מילים בלי מנגינה, בלי ביצוע, בלי עיבוד והפקה. יהונתן גפן היה חלק מהרבה "עסקאות חבילה", שנרשמו בספר השירים המקומי לנצח.
הסטיריקן? הפוליטיקה אמנם ניצחה את הסטירה. מצד שני: הפוליטיקאים מתחלפים או נחקרים ואף נכנסים בפנים, והמשורר ממשיך לשורר ולשיר, כי שום מהפך גדול לא קרה, וכמה אפשר לשמוע את ברוזה ממשיך לשיר "יהיה טוב" כשהמצב – מה זה נהיה גרוע יותר ויותר.
מחאה לוחמת? הצחקתם. אצלנו מעולם לא גדלו בוב דילנים. גפן רצה להיות, אבל כול ה"מייק לאב נוט וור" הגיע באיחור רב מאמריקה, ולמרות היותנו ארץ מלחמות, העסק הזה של "שירי מחאה" לא נקלט באדמתנו עקובת הדם. שומדבר קיצוני לא קרה עם זה. נהפוך הוא: בידור הולך טוב יותר. גפן נשאר בעיקר בצד הזה של הקיום האומנותי שלו, וזה בסדר גמור. השאלה אינה על ה"מה" אלא על ה"איך".
יהונתן גפן הטביע חותם על המוסיקה המקומית, בכתיבה שיש בה גם מתוגת המקום הזה, לירית-אנושית, נוקבת-סטירית לעיתים. מאוד רומנטית. ("ערב של יום בהיר", "אי ירוק בים"), ומצד אחר – עוסק בנופים האנושיים. איך שר שלמה יידוב: "מבדידות האנשים הופכים קשים, מעטים יוצאים ממנה נשכרים/ יש הפוחד מהדממה/ יש המגלה בה נשמה"
יהונתן גפן יישאר גבוה במגדל הפזמון, כמו שלאונרד כהן כתב (בתרגום שלומי שבן): "אני נולדתי ככה, זה היה המצב. נולדתי עם מתת האל של קול זהב ותריסר מלאכים מעולם קדמון קשרו אותי אל השולחן הזה כאן במגדל הפזמון".
צילום: מרגלית חרסונסקי
יהונתן גפן הנסיך הקטן חוזר אלינו
יהונתן גפן ושם טוב לוי אומרים שהיה פה שמח
