יש קסם ממגנט בקולה הנדיר של יובל דיין. היא כמעט אינה לוחצת. שרה באיפוק ובעידון, שהם כשלעצמם מעלים את רמת אמינות ההבעה. תקראו לקול הזה – עידון מלנכולי. יובל שרה את כאב הפרידה למי שלא ידע "לקרוא" את אהבתה אליו, לא הצליח לראות אותה שקופה, להבחין בשלם. היא משתמשת במים כעד לשקיפות הזו. כמה מאכזב: בתוך האור הגדול של אהבתה, הוא ידע למצוא "פינה חשוכה". עכשיו – הכאב הגדול בעקבות הפרידה, והרצון לנוח, להרגיע עצמה אחרי המאמץ הגדול.
המוסיקה הקצבית לא הופכת את השיר ל"שמח". יש בו זרימה יפה שמבהירה את הנרטיב הנוגה של הכואבת את לכתו. המנגינה מחלחלת, העיבוד מעניק ניחוח ים תיכוני מעודן ומרקם פריך. ובעיקר זה הטון המרוסן של יובל דיין שמשכנע כי התחושה מחלחלת בעצמותיה.
שלחת לי רק חצאים זהירים ממך/ אז אני כל כך פחדתי לשבור/ את כל מה שגם ככה / לא בא אליי שלם
אמרת לי רק: ״תניחי עליי״/ כמו ילד בגשם ראשון / אתה חיכית כמה לטיפותי/ שיבחרו רק בך
תשאל את המים כמה הייתי שקופה/ זה כואב לי לכאוב את לכתך/ והרגלים מבקשות מנוחה/ הלכתי מספיק בשבילך
היית לי רק אתה כמעט שנה/ כולם דעכו בצילך/ אז איך בתוך כל המקום שנתתי לך/ מצאת פינה חשוכה?
תשאל את המים כמה הייתי שקופה/ זה כואב לי לכאוב את לכתך/ והרגלים מבקשות מנוחה/ הלכתי מספיק בשבילך /הלכתי מספיק בשבילך
