אז מה יותר קשה? העדרה של האהובה בזמן שהיה זקוק לה או תוצאות הבחירות המאכזבות? לפי יובל מרגלית הא בהא תליא. הזיכרון מחבר בינה ובין האירועים, שהתרחשו לפני ארבע שנים. לא ברור מה הוא בדיוק "חוגג" אחרי ארבע שנים. מכל מקום ברור שלא היה מקום לחגיגות. היא לא היתה שם "לנגב לו את הדמעות", וגם הקלישאה הפיוטית הזאת (ששלמה ארצי התפרנס ממנה) איכשהו מחברת סערת רגשות של אז, כי נכון להיום "זה מרגיש כל כך רחוק, מרגיש כל כך תמים", ככה ש"החוגג" הוא לא יותר מציון אירוע.
השיר מושר מזווית "הנכון להיום". יובל מרגלית שם דגש על הפשוט, יש במוסיקה קו דק של עצבות, לא השתפכות דרמטית. מרגלית קרוב לפולק סונג, אקורדים בסיסיים, תזמור סולידי, קו נוסטלגי מאופק ונשלט. נְעִימוּת מלנכולית. לא שיר שמתכתב עם רשימות השידור הצוברות מיליונים, אבל סוג של שפיות אותנטית, שבאה לביטוי בקליפ שמראה את מרגלית בשעת דמדומים פורט ושר על הגג.
יובל מרגלית ארבע שנים
אני חוגג היום בדיוק ארבע שנים/ לדמעה ההיא ברחוב באמצע תל אביב
חיבקת אותי חזק בנחשול של אנשים/ זה היה חיבוק ארוך, מלא געגועים
ערב בחירות, הרחוב היה חצוי/ את בכית עלינו, אני פחדתי משינוי
ניסיתי להקשיב כשמישהו הסביר/ על סיסמאות ריקות שנזרקות אל האוויר
בחוץ תקווה גדולה, מעכשיו זה ישתפר/ כל מה שהיה חסום ברגע ישתחרר
עזבת לי את היד, לא רציתי לאבד/ אספתי נצחונות קטנים, בלילה של הפסד
אני חוגג היום בדיוק ארבע שנים/ זה מרגיש כל כך רחוק, מרגיש כל כך תמים
בבוקר כשהכריזו על התוצאות/ לא היית שם לידי, לנגב את הדמעות