בלילות שלה לא הייתה ישועה, הוא ניסה לפרוע חובות, רצה לגעת בה שוב, זה מה שהיה חשוב לו. גוף אל גוף. אבל בלילה שלה – הוא לא מצא דרך לחזור אליה. גורש מהשמיים שלה…
טקסט של כאב? אבל כשאני שומע את השיר הזה בפעם האני-לא-יודע –כמה, אני מרגיש משב רוח רענן, רצון להכניס את הדיסק במכונית ולצאת לדרך. שיר נסיעה יפהפה. עצבות דקה. הטראומה תמתין.
ועוד שיר שאני מצטרף לשירה. הוא קיים גם בדיסק האוסף, גם ב-DVD ל- "כל הערב שתינו כבד/ ודיברנו על אושר ישן/ עד שלא היה אור והייתי שיכור/ אז אמרת תישאר לישון כאן", אקוסטי אנפלאגדי, וכל זאת לכבוד זה ש"אני מתאהב בך מחדש".
איך שהשנים עפות, גם שנות "תיסלם", איך שהקהל מתחלף ואיך שחוזרים לפופ יפה, שפוי. יזהר אשדות, כבר נוגע בחמישים, הקהלים התחלפו כבר כמה פעמים, אבל מזמזמים את המנגינות הרומנטיות שלו. אחרי ששמעתי אוסף ה-18 (הכולל גם 3 חדשים) וצפיתי ב-DVD שמתעד את הופעה של אשדות בהארד רוק קפה המיתולוגי של ינואר 1995 נקלעתי למין ערגה נוסטלגית.
אשדות, סוף 95' נותן מופע פופ סולידי וחם, כאילו הוא והקהל ביחד בסלון. מתחיל "אנפלאגד" בישיבה: "הייתי רוצה להיות המלך שלך/ שלא מבקש לרצות את החופש שלך/ ולא מרגיש כמו אביון מתדפק על הדלת שלך" לידו צוף פילוסוף על הבס, רן עפרון על הקלידים, ערן פורת בתופים.
כמה פעמים אמרו עליו שהוא לא זמר ענק. אמרו. לי זה לא הכי הפריע. דווקא הקול הדק והרוטט מתאים לתום הסיקסטיי שמקרינות המנגינות שלו. אחת המנגינות האלו, קלאסית ללא ספק, היא המנגינה שחיבר אשדות למילים של שמוליק צ'יזיק: "מה תאמר אם אפגוש בך היום/ כך לפתע פתאום/ו אומר לך שלום". שיר 5 באוסף, הקלטה מתוך "יזהר אשדות 1992"שומעים גיטרה שמצלצלת כמו שה"שדוז" צילצלו פעם, הרומנטיקה הנאיבית הזו שכובשת מחדש. בעיבוד האקוסטי, זה נשמע כמו להקת פופ אירית. גם "הבלדה על" מבוצעת בהשפעה של פולק קלטי.
אני מפזם את רוב הלחנים בקלות, שירים על הזיות אהבה עקרות או על נסיון לפרוץ לתחומה של האהבה האבודה כמו ב"יש לך אותי" שאני שומע גם ב-DVD. כאן הוא מאופק ורומנטי מאוד גם כשהוא שר: "לא לא אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי".
יזהר הלך בדרכו, בסגנונו, נשאר במיינסטרים של הרוק עם עיבודים מצוינים, עם מלודיות מחניפות, עם קלידים שנשמעים הרמוניים, עם מקצבים סימטריים ועם קול לא צרוד, לא עשן בכוח, לא דרמטי, פשוט – יזהר נטו.
יש כאן שירים רבים שקסמם לא פג: "נועה של הים", ו"איש השוקולד", אחד הטובים שלו, תרומתה המבורכת של אלונה קמחי לרפרטואר שלו, ו"מלך שלך" בביצוע מצוין שהוקלט בהארד רוק קפה. אי אפשר שלא להזכיר הצירוף פילוסוף-אשדות, שהניב פירות פופ טריים מזן ישן וטוב בשיר כמו "התחלות", ההצטרפות של ברי סחרוף ל"זמן קסם" המחושמל-פסיכודלי.
שירים: במרחק נגיעה מכאן, הלילות שלנו, בכל פעם שאני מתאהב בך מחדש, צילו של יום קיץ, מה תאמרי, יש לך אותי, הבלדה על, מלך שלך, הירושימה שלי, זמן קסם, כביש לכיוון אחד, עם כלות הסופה, איש השוקולד, מטעי הדובדבן של אוקראינה, נוע של הים, התחלות, רגע, לאן פנינו עכשיו.
יזהר אשדות הלילות שלנו האוסף – צילו של יום קיץ
בונוס הופעה חיה בהארד רוק קפה ב-די.וו.די
אם נגענו בהארד רוק קפה, אז ה-DVD הוא סוכריה של ממש. בדולבי 5.1 או ב-DTS מקבלים את אשדות אקוסטי בסאונד חבל"ז. מופע נהדר. הנגנים המלווים מחוברים ליזהר בהברגה חזקה. התלתל של יזהר, שנוגע בצמה של צוף. העיבודים לגיטרות זה בית-ספר לפופ. אווירה נינוחה, לא לוחצת. הפקה מוסיקלית תואמת קווי המתאר הקוליים שלו.
מופע אקוסטי של נגינה כל-כך פשוטה ועם זאת עשירה של שלושה מלווים שעושים מוסיקה בכייף
והרומנטיקה. איזו רומנטיקה צובטת, וכשיזהר שר "בכל פעם שאני מתאהב בך", המנגינה המתוקה היא ביטלס מתוצרת מקומית. וכשיזהר מגיע לבית החוזר, מקהלת הקהל מצטרפת. צריך לקחת את אשדות בקווי המיתאר הטבעיים והאמיתיים שלו, פופ מתוק, אבל לא מתקתק, מיינסטרים שאתה זורם איתו.
השירים בדיסקים זורמים כי לאשדות יש שירים מאוד קליטים, והעיבודים נותנים להם תוספת של קצב, טריות ורעננות גם היום. לא צריך ללחוץ, לא צריך לכסח. הצבע האקוסטי ממש מוסיף לו נקודות זכות. מצד שני, הגרסה החשמלית של 1994 ל"הירושימה שלי" ממשיכה לחלחל בהפקה רוויית אווירה. מה טוב ומה נעים לפגוש מדי פעם את יזהר, לשמוע אותו שר בשיא הרגש "לכי ילדה אל חופים רחוקים, אל חלומות אחרים". וצריך ללמוד מאשדות איך מחזירים לפופ את המשמעות הישנה והטובה שלו.
השירים החדשים? ב"כביש לכיוון אחד" אשדות מתחיל לסכם דרך. מנגינה פשוטה , קצב אחיד, לא מסובך, פשטות יפה אבל לא משהו שמאפיל על הקלאסיקות שלו. "לאן פנינו עכשיו" הוא מהסוג שיכול להיות כזה הימנון למסיבת מחזור נוסטלגית של ילידי סוף הארבעים או החמישים. מנגינה כמו ששרו פעם. כזו רוסית. בסופו של דבר כל אחד יעצום את עיניו ייעלם בזיכרונות. מה שנכון – נכון.
