מוזיקת פופ היא עניין דו־צדדי: מצד אחד, היא לא הייתה נקראת פופ אם לא הייתה מכוונת לקהל רחב ככל האפשר, ומצד שני – בשל המהות שלה והאופן שבו היא נוצרת – היא זוכה לא פעם ליחס ספקני מצד מבקרי מוזיקה.
הזמר-יוצר הבריטי לואיס טומלינסון הוא אמן פופ מודרני בכל מובן של המילה – החל ממי שנדחה בתוכנית הכישרונות X Factor ואוגד יחד עם ארבעה מתמודדים נוספים ללהקת הבנים המצליחה – One Direction – ועד לקריירת סולו שמעמידה אותו כיום עם יותר מ־2.7 מיליון מאזינים חודשיים בספוטיפיי ויותר מ־10 מיליון לייקים בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו.
באלבום השלישי שלו ההוא דוחף את עצמו קדימה כליריקן, כותב ומבצע, מבלי להשאיר דבר מאחור. למרות שהוא בוודאי כבר לא צריך להוכיח את עצמו, הוא נכנס כאן למסלול יצירתיות חסרת מנוח שמניעה את תהליך העבודה שלו.
בפופ – כמו בכל ז’אנר מוזיקלי אחר, כללי או ספציפי, בסופו של דבר קיימות רק שתי אופציות: מוזיקה שאתה אוהב או לא אוהב. במקרה של טומלינסון, ואם נשים בצד את תקופת One Direction, כאמן סולו הוא עד כה לא עשה צעד שגוי. למרות שהיה לו קהל רחב שתמך בו מההתחלה, נראה שהוא גם הולך וצובר בהדרגה את אהדת המבקרים.
אחרי האזנה ל-12 שירים נראה שטומלינסון והצוות שלו לא מנסים רק לקרוץ לקהל של ספוטיפיי וטיקטוק אלא גם למתוח את נוסחאות פופ לכיוונים שונים – מבלי לשבור אותן. מבחינה מוזיקלית, הוא משלב אלמנטים שאפשר להגדיר כפופ־גיטרות, בריטפופ ואפילו פסיכדליה מודרנית. ובניגוד להרבה אמני פופ אחרים, הוא לא מקל ראש בטקסטים – לעיתים הוא אף דורש מהמאזינים לנסות לפענח אותם בכוחות עצמם. במקביל, מוקדשת תשומת לב לכל פרט קטן, מהכתיבה דרך העיבודים ועד להפקה – שום דבר לא נשאר רופף, והכול מלוטש ככל האפשר.
אפשר לשמוע זאת בשיר הפותח והסינגל הראשון “Lemonade” – החל מהקולות המרובדים שמופיעים לשניות ספורות בלבד, דרך המקצבים הבנויים בקפידה ועד לפרטי העיבוד והמילים כמו:
“She got me wasted / The way she’s making me lie / Hung from her bracelet / Her lucky charm if I like / Symptoms of coming to life.”
ב־12 השירים יש איזון בין נוסחאות הפופ שפוגעות בול בטעם של קהל רחב, לבין ניסיון לשלב אלמנטים מז’אנרים ותת־ז’אנרים אחרים שעשויים להיות חדשים או מפתיעים למאזין מסוים. לעיתים קרובות, אלבומי פופ הופכים לאוסף מקרי של סינגלים פוטנציאליים ולא ליצירה שלמה – אך כאן טומלינסון והצוות שלו פותרים את הבעיה באמצעות סידור אסטרטגי וחכם של רשימת השירים. בלדות כמו “Sunflowers” ו־“Lucid” משובצות במכוון בין שירים קצביים יותר ובלכידות, המעוצבת על ידי אמן הבטוח בעצמו
אז אם מישהו מחפש תשובה לשאלה שטומלינסון מציב בכותרת How Did I Get Here?, אפשר לומר: בזכות כישרון רציני, חשיבה מדוקדקת ויצירתיות.
לואיס טומלינסון How Did I Get Here השיר Lemonade
