ליאור דטאוקר מתקרבן במילים שמגמדות את המציאות הנוראה. מול הזוועות והטרגדיות של ה-7 באוקטובר, כל הטקסט הזה מסתכם  ב- אני רוצה לחזור לשגרה. השיר נשמע התבכיינות אישית  בנאלית שאינה מתכתבת עם המציאות הנוראה. אנשים נרצחו, נטבחו, נאנסו ונחטפו, ודטאוקר מתמקד במצוקה הנפשית שלו בצורה הכי אגואיסטית ופשטנית. לא נושם לא אשם, הוא חרז הכי מלאכותי את הסבל שלו. הוא מזייף סיטואציה – מחבק את הדגל והטלית,  וגם משתמש באופן מניפולטיבי לתיאור ה"סבל" שלו במילים שמתייחסות לטרגדיות קשות בנוסח החדשות – "נמסר לפרסום" – במילים "הותר לפרסום שהחיים קשים" וגם ב"דופקים בדלת" שמתכתב עם סיטואציה של מסירה ההודעה הנוראה מכל למשפחות.
ההתייסרות הזו נשמעת  כולה מניפולציה רגשית, ניסיון שקרי לעלות על מסלול הטרגדיות שהשאירו משפחות רבות אומללות – לתיאור סבל אישי.
המוסיקה הנוגה המעובדת לכלי מיתר, כמו גם הטון המלנכולי לא יוצרים תחושה של שבר אישי אותנטי. המנגינה והקצה מעלים את דטאוקר למסלול מיינסטרים שמורח את הסבל במקום להעמיק אותו. ה"סערה בלב ים" שלו היא סערה בכוס מים.

ליאור דטאוקר מה יהיה

בית א'
תעירו אותי כשכל זה ייגמר/ זו בטח טעות חיים של מישהו אחר
קיץ בחוץ אני רועד מקור/ בסך הכל רוצה אל החיים לחזור
בית ב'
הכל שחור לא רואים את האור/ סערה בלב ים ואין תקווה באיזור
העולם השתגע המחר נהיה אתמול/ רוצה לצרוח אבל אין לי קול
פזמון
מה יהיה? מה יהיה?/ אני כבר לא נושם
מה יהיה? מה יהיה?/ אני לא אשם אני לא אשם
שמישהו יעזור ת'סבל יעצור/ מה יהיה? מה יהיה?
אני לא אשם אני לא נושם
בית ג'
בוהה בתקרה שומע חדשות/ יוצא להפגין חוזר עם הבטחות
שום דבר לא קורה והחיים עוברים/ אין לי כוח נגמרו לי המילים
בית ד'
מחכה לנס מתפלל לתפנית/ מחבק את הדגל ואת הטלית
הותר לפרסום שהחיים קשים/ דופקים בדלת אנחנו לא עונים
פזמון
מה יהיה? מה יהיה?/ אני כבר לא נושם
מה יהיה? מה יהיה?/ אני לא אשם אני לא אשם
שמישהו יעזור ת'סבל יעצור/ מה יהיה? מה יהיה?

אני לא אשם אני לא נושם

ליאור דטאוקר פייסבוק