על רקע תקופה של חושך, מוש בן ארי ואביב בכר יצרו אלבום של אור גדול. אור אבל לא שמחה. זהו אור מעומעם. פרט לשיר הסוגר (שמו נכתב באנגלית – Maharina), אלה 10 שירים שמשדרים אהבת אמת, נחמה, גם אופטימיות זהירה. שירים של אנשים שרוצים אור בקצה המנהרה. לאורכם עובר מעטה דק של עצב. מוסיקה של אנושיות טהורה אותנטית. היא עוברת מהשיר הפותח "אני אור" לאורך נתיב מלודי הרמוני מקושט בנגיעות אוריינטליות של כלי מיתר אתניים.
מוש בן ארי מעולם לא היה "זמר מחאה". בגדול, הוא בא מאהבה לא מקיטורים. זה גם האלבם הזה.
אני אוהב את הפשטות של בן ארי. יש בשירה שלו זרימה יפה, טבעיות אותנטית. הוא אינו מחפש להיות משהו "בכוח", לא מזרחי, לא מערבי. טוב לו להיות באיזשהו צומת שאינו מחייב אותו להצהיר על סגנון.
אין ספק: החבירה של בן ארי לאביב בכר האירה לו דרך חדשה. לא מהפך, אבל רוח חדשה של מוסיקה סולידית, מלודית והרמונית להפליא. איזושהי אחדות מוסיקלית שמשדרת נשמות מדברות. על ניסיון לדרך טובה "עד שיאיר השחר", לצאת מן העצב ואיבוד השקט הנפשי ("אורח"), האמונה שמישהו הולך איתנו כהמנון מרומם נפש ("תפילת המים") געגועים לאהבה של לילות ירח ועד מדריך לחיים נכונים שנשמע תפילה אקראית חסרת ייחוד לאדם המערבת צער ותקווה ("אדם"). גם חציית העצבות אל האור, ושהכל יכול להיות זהב "ברגע נשגב.
דבר טוב קרה למוש בן ארי בחבירה לאביב בכר. הוא הצליח להתחדש בדרכו שלו , בשירי נשמה, במוסיקה ישראלית אקוסטית, בעיבודים סולידיים רבי השראה, מוסיקה שמצליחה להפציע מן העצבות אל האור.
