ההופעה של "מחכים למשיח" של שלום חנוך לרגל 40 שנה לאלבום ברעננה (9.8.2025) , מחזירה אותנו שוב באמצעות השיר הנ"ל לאירוניה זו שמחדדת את הפער בין התקווה לגאולה ולשינוי — לבין המציאות המאכזבת, הכאוטית והאבסורדית שמתוארת בשיר.
השיר שיצא ב־1985 הוא לא רק תיעוד מריר של תקופה כלכלית־חברתית מסוימת בישראל, אלא שיר נבואי שהולך ומתחדד ככל שהשנים עוברות. בעידן של משברים חוזרים, שחיתות שלטונית, תקוות שווא והתפכחות כואבת – השיר הזה נשמע כאילו נכתב על 2025, ולא על שנות ה־80.
חנוך כתב ביקורת חברתית נוקבת על המצב במדינה ועל ההסתמכות על דמות משיחית שתפתור את הבעיות במקום לקיחת אחריות עצמית. החברה מתוארת כ“מחכה למשיח” שיבוא ויציל את כולם — בזמן שהכל מתפרק: אנשים מתאבדים, המלחמה לא נגמרת, חיילים נהרגים, אלפי משפחות שכולות, המערכת המשפטית מאויימת, והמדינה בכאוס. במקום להתמודד עם הבעיות, אנשים מחכים לגואל חיצוני.
האירוניה מרמזת שגם אם יגיע “משיח”, הוא לא יפתור את הבעיות כי הבעיה היא באנשים עצמם — בקורבנות, באדישות, בשחיתות ובציפייה למישהו אחר שיתקן הכול.
המילה “משיח” מסמלת תקווה, גאולה, עתיד טוב יותר. אבל בשיר — כשהכל מתמוטט, מה שנשאר הוא רק לחכות. האירוניה היא בכך שהמשיח מסמל תקווה, אך בשיר התקווה הזו הופכת לבדיחה מרה. אפילו השורה “המשיח לא בא, המשיח לא טילפן” מדגישה באירוניה כמעט קומית את האכזבה מההיעדרות של המושיע. במקום תיאורים נשגבים או תנ”כיים, מופיעות שורות כמו “המשיח לא טילפן” — מה שיוצר ניגוד אירוני בין הציפייה הרוחנית לבין השפה הקונקרטית והגסה, המדגישה כמה הציפייה הזו מנותקת מהמציאות.
הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם
מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם
האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול
ואותי מעניינת ירדנה יותר מהכול.
המשפט "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" – ממשיך להיות אקטואלי ועוצמתו אף מתחזקת היום. קיים ייאוש כללי גדול, אבל ממשיכים לחגוג – וכמו ששלום כתב – ירדנה מעניינת אותו יותר מהכול. כל אחד נשאר בתא הקטן שלו. את מי מעניינת המדינה? נדמה לי, שאין מה להוסיף על השיר הזה – מתקפה חברתית פוליטית על האווירה, על הציבור, שנבחריו הם בבואה שלו.
כבר 40 שנה עברו מאז יצא השיר. "מחכים למשיח" היה שיר ריאליסטי המתאר פגישת עסקים שמתעכבת בגלל נפילה של הבורסה, אולם מתחת למפולת הזו הסתתרה מסה פילוסופית על אובדן התקווה והאמונה. רגע אחד, לפני שאתם קופצים מהגג, הציע שלום חנוך נחמה צינית.
"הבורסה נפלה / אנשים קופצים מהגג / גם משיח קפץ / והודיעו שהוא נהרג" הקליימקס של השיר: קריסה כלכלית־חברתית. גם המשיח – התקווה האחרונה – מת. זה שיא הציניות.כמו להגיד: גם אם תאמין – תתאכזב. האשליה נהרגת יחד עם הבועה.
במקום ששלום יחזור כמנטרה על הדברים האלה, אני מצפה ממנו, שיחרוז את תחושותיו נכון לעכשיו באין מנהיגות בעת הזו, אמנות מגוייסת יכולה להזיז, לשנות. כשחלק מהציבור מטומטם, חייב להיות מישהו שיאמר דברי חוכמה. אנחנו נמשיך לשלם, אבל אולי קצת פחות… משלום אני מצפה שיעשה את זה – מול כל הפאנליסטים שאינם מושיעים.
שלום חנוך אינו איש פוליטי במובן הציבורי של המילה. הוא לא השתתף בהפגנות וגם מיעט בהצהרות. הוא הגיע פעם אחת לקפלן למפגן המחאה, פירגן לקהל, חיבק אותו ושר "מחכים למשיח". כנראה שכבר לא יכול היה עוד לשתוק.
את שירו "ראש הממשלה" לא השמיעו לעיתים תכופות ברדיו מאז יציאתו ב"אור ישראלי" לפני 17 שנה. "בתוך ליבם הם מכורים אם לא כולם, כמעט כולם" שר שלום חנוך, תזכורת לשיר שדיבר על מי שלא עצר באדום. שיר שמתחיל ראפ וממשיך הרמוני. מעבר נפלא שכזה. 17 שנה עברו מאז יצא לאור. משהו השתנה? "חג שמח – ראש המ-שלה/ אני יודע שזה לא חדש/ אני שוכח שאתה חלש/ כמו טובע נאחז בקש ראש המ-שלה, חביבי/ כל החשבון עליי זאת כל האמת כולה"
במאי 2016 הוציא חנוך שיר שנקרא "המדינה הזו צריכה אמא". פניה ישירה, רציונאלית למי שמתיימר להנהיג את הציבור: די נשבר מהאבא, שמנהל את המדינה. אנחנו זקוקים דחוף לאמא, שתציל את הבית. שתביא שלום. "עד מתי נעצום עיניים עד מתי נמשיך ללחום", מקונן שלום על השכול, שממשיך לשרת בציניות את הפוליטיקאים: "מדינה לא תקריב את בניה/ חיילי המלחמות/ שיוצאים וחוזרים אליה/ חללים לחלומות". והנה, ב"ראש הממשלה" שר שלום חנוך: "אתה מוצא את עצמך לפתע בלי לדעת איך/ בתוך עניין לא עניינך שרק הולך ומסתבך/ אתה נבהל פתאום ומתקשה לנשום/ אתה רועד מפחד אתה מזיע ולוהט מחום/ עמוק בתוך הנשמה, אתה עוד לא מבין על מה-/נהרגים הילדים, על מה המלחמה הזאת, על מה המלחמה?" מי שבונה עצמו על קהל – צריך אומץ כפול ומכופל לצאת בשירים כאלה. רק אל תקראו לו עוכר ישראל!
כאמור, השיר ממשיך להיות רלוונטי באופן מדהים: יוקר המחיה, אי־שוויון, שחיתות כלכלית, – גם היום הציבור "משלם", ולא רק בכסף – גם באובדן תקווה. הבורסה אולי לא נפלה כמו ב־1983, אבל קיימת תחושת חוסר הביטחון .המילים "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" נשמעות כמעט כמו ציטוט של כותרת עכשווית. השלטון, הפוליטיקה, נבחרי הציבור – לא מספקים את הסחורה, בעוד האזרחים נושאים בעול. קיימת תחושה שהכול "עומד ליפול", שהכול מחזיק בכוח – בדיוק כמו באותו משרד מוכה חום ועשן בשיר.
ב־2025, "משיח" הוא אולי מנהיג חדש, לא משיחי שיביא שינוי פוליטי או חברתי גדול – אבל הציפייה עדיין קיימת. זה שיר שמזכיר לנו שהפתרון לא יבוא מבחוץ – לא משיח, לא פוליטיקאי, לא שינוי פלאי.
אם לא נקום ונפעל – גם המחר יהיה בדיוק כמו האתמול.
*** "מחכים למשיח" נכלל באלבום הסולו החמישי של חנוך "מחכים למשיח", שיצא לאור בשנת 1985. האלבום כלל התייחסות למלחמת לבנון הראשונה ולמשבר הכלכלי של שנות ה־80 בישראל.
בראיון שעשיתי עם שלום אז הוא אמר: הסביר חנוך את הרקע לכתיבת השיר:
"עקרונית את הפרונקל פוצצה המלחמה ואלה ששלטו עלינו בזמנה. העיוות השלטוני נראה לי מסוכן, הדמגוגיה שעפה כאן… הרגשתי שהכל הולך אחורה, שמתחיל הרס, שזה עלול להיגמר באסון. התחילו להינשא על רגשות שליליים, אנשים נווטו על ידי פוליטיקאים לכיוונים שונים בהולכת־שולל. ב'לא עוצר באדום' – דיברתי על זה.
כעסתי על הציבור שנתן לאנשים ברמה בלתי מתקבלת על הדעת להנהיג אותו. כעסתי על כך שהעריצו דמגוגים טיפשים, שכל מה שמעניין אותם זה הפוזה בטלוויזיה[…], נדבקו למישהו והפכו אותו לגדול בשעה שצריכים היו לדרוש ממנו מקסימום של אמינות, אמת, אחריות, רמה מוסרית ושכלית. חיינו במדינה מטורפת, והראשון שצריך היה ללכת הביתה היה בגין עצמו. אבל הוא הבין רק כשהגיע בנפילה הגדולה שלו לקרקע. אין בעיני דבר נורא יותר מאנשים שעושים החלטות קלות לגבי החיים שלנו בשם הדמוקרטיה. כעסתי ואני אכעס עוד הרבה על ההפסד הגדול של המלחמה. על כך אין כפרה ואין סליחה"
צילום: מרגלית חרסונסקי
.מחכים למשיח כבר עברו 40 שנה
