מירי מסיקה מתענגת על שיר שנשמע הפרעה בראיית המציאות. הדוברת מרגישה כעין פיצול אישיות בדינמיקה של עיר ללא הפסקה. "השארתי את עצמי/ מאחוריי/ עכשיו אולי/ אני כבר מישהי אחרת". עוצרת את הזמן-לב שלה, מדמיינת מצבים שונים של תחושות – "ראיתי איך הלב הזה נסגר/ הזה נפתח/ בדרך לאינסוף".
המוסיקה הסימטרית מתקשה לחדור אל בין השורות בקלילותה. מסיקה בסלסול הסולידי שלה מנסה לגעת בעומק הסיטואציה, אבל יש תחושה שיותר משהיא משדרת את החוויה, היא מרחפת לידה במנגינה ובקצב נגישים, מתרפקת יותר מאשר יורדת לעומק הנרטיב. פחות אישית ויותר מתאימה תאים את השיר למידותיה כזמרת, ומבחינה זו השיר בפרשנות הזו ישתלב היטב ברפרטואר הבימתי שלה.
מירי מסיקה רעש זכוכיות צילום בימוי ועריכה: איה זך
רעש זכוכיות/ העיר ערה/ ויד זרה/ נוגעת לא נוגעת
רציתי לאהוב/ בבת אחת/ למי אכפת/ שאת בוכה שוב במקלחת
אמרת יבוא קיץ/ תשוב אלי/ תזרח עלי/ ונהפוך לשמש
השארתי את עצמי/ מאחוריי/ עכשיו אולי/ אני כבר מישהי אחרת
עוד דפיקה בדלת/ אולי אתה חוזר/ אולי אף פעם לא הלכת
בין שבע לעשר/ הכל נראה אחר/ העיר נגמרת/ ומתחילה
ישטוף אותי הגשם/ ייקח אותי איתה
ואם אני עוצרת/ אז מה איתה/ היא ממשיכה
רעש נשימות/ וכל מילה/ וכל שתיקה/ חזק בעור התוף
ראיתי איך הלב הזה נסגר/ הזה נפתח/ בדרך לאינסוף
עוד דפיקה בדלת/ אולי אתה זוכר/ אולי אף פעם לא שכחת
בין שבע לעשר/ הלב שלי עוצר/ העיר נגמרת
ומתחילה/ ישטוף אותי הגשם/ ייקח אותי איתה
ואם אני עוצרת/ אז מה איתה/ היא ממשיכה
אני ראיתי את הלב הזה נסגר/ הזה נפתח/ בדרך לאין סוף
