כמה יפה שירתה של מיתר רובין, שנשמעת כמו "השכנה שממול". עומק הכאב מגיע בסלסול עדין שכולו לב בוכה. זהו שיר של תקופה שבה חיי שגרה שמחים ומאושרים של אנשים צעירים התהפכו להם ביום אחד. השיר נכתב לזכרו של יוחאי בן זכריה ז"ל, ומוקדש לכל מי שאיבדו את יקיריהם מה-7.10.
שירתה מכילה את הצער והכאב במינון המשרטט בדיוק את מנעד הרגש. "אני נשבעת לא להתרסק אפילו כשהבית ריק/ נרדמת עם דמעות מהעיניים", שרה מיתר רבין, וזוהי שירה ישראלית מזרחית הכי אותנטית. לחן וסלסול שמכילים את הסיפור האישי שלה ושל צעירות רבות שאיבדו את יקיריהן.
מיתר רובין הבית ריק
זה סוף הקיץ בוא מהר/ תחזיר לי השמש אני
לבד בערבים/ וקר לי פה למות
שוב לובשת קפוצון/ שהשארת לי בחדר
לא ניפגש ונדבר,/ לא נשארה שום משמעות
ומאז אני ככה/ לוקחת את הכל לאט
את השגרה לא מנצחת/ השארת לי כל כך מעט
לאן אתה הולך ביום שבת / אצלי הזמן נשרף לאט,
בורח לי כמו חול מהידיים./ אני נשבעת לא להתרסק
אפילו כשהבית ריק/ נרדמת עם דמעות מהעיניים
בורח לי כמו חול מהידיים./ אני נשבעת לא להתרסק
אפילו כשהבית ריק/ נרדמת עם דמעות מהעיניים
הרחוב הזה גדול/ אני הולכת לאיבוד בו
ומנסה שלא ליפול/ בפינה שבה חלקנו
שתי סיגריות זוהרות/ שעשו לי מצב רוח
נאבדת שוב ברוח/ וכבר לא מוצאת אותך.
ומנסה שלא ליפול/ בפינה שבה חלקנו
שתי סיגריות זוהרות/ שעשו לי מצב רוח
נאבדת שוב ברוח/ וכבר לא מוצאת אותך.
