משינה בוחרת לחזור עם מכתב האשמה של גבר לבת זוגו, שיכול לשמש גם מסמך בתיק גירושין. הכותבת היא עמליה רוזנבלום, אשת מלחין השיר וסולן הלהקה – יובל בנאי. הדברים קשים: "מכאן אני יודע מה שידעתי הוא אמת/ וזה עצוב אבל את חיה רק כשאני מת". הצליל מסגיר מיד – זו משינה הותיקה. המנגינה, העיבוד, הגיטרות. עדיין יש תחושה שמוסיקלית – מעט מדשדשים-ממחזרים. לא בטוח שמשינה רוצה להמציא עצמה מחדש.
יובל שר את כעסו-תסכולו-מרמורו בטון נוגה מתכוון. המבנה של השיר מייצר מתח טוב, הטון אינו משקר. גם אם אין חדש ומסעיר תחת השמש של הלהקה  – נראה שלמשינה עדיפה המשכיות שמתכתבת עם הישן והטוב.

*** בשיר יוצא ארבע שמים אחרי האלבום "מתים שרים הולכים" ולפני סיבוב ההועות החדש – Celebration

**** האלבום "מתים שרים והולכים"

משינה עומדת על הגבול

יוצא מהדלת ואת עולה באש/ את שואלת אם אני לא מתבייש
אני מתרחק את קרועה מכאב/ את אומרת שאין לי לב
בצעדים איטיים אני נמלט על נפשי/ האהבה שלך היא חוזה על ראשי
נדמה לך שהשארתי אותך לבדך/ אבל לא ראית אותי גם כשהייתי לידך
בדמעות שלך את מטביעה את העולם/ בכאב שלך את צוחקת על כולם
נתתי לך מה שאני יכול/ אבל את לא רוצה יותר את רוצה את הכל

מכאן אני יודע מה שידעתי הוא אמת/ וזה עצוב אבל את חיה רק כשאני מת
וכולם שואלים עליך דואגים לך מהצד/ לא יודעים שזו את שהשארת אותי לבד

בדמעות שלך את מטביעה את העולם/ בכאב שלך את צוחקת על כולם
נתתי לך מה שאני יכול/אבל את לא רוצה יותר את רוצה את הכל

עומדת על הגבול/ אני עומד ממול/ ואת שולחת יד/ הולך ממך לעד

משינה פייסבוק