תופעה במוזיקה הים-תיכונית הישראלית של השנים האחרונות: זמרות המתקרבנות על אהבה נכזבת או במילים אחרות – ז’אנר הזמרות המתבכיינות. מדובר בגל של שירי לב שבור, כאב ובדידות, בעיקר של זמרות צעירות, אשר משתמשות בלשון ווקאלית דרמטית ובטקסטים ישירים כדי לבטא פגיעות, משהו בין יומן אישי לבין הצגה מוזיקלית לצרכים של הצלחה מסחרית. ההתקרבנות הופכת לאקט של עוצמה נשית. הבכי, השבר, הגעגוע – כולם מוטיבים קלאסיים כמו בשירה המזרחית המסורתית ובמוזיקה הערבית.
הז’אנר הים תיכוני של שירי לב שבור נשיים יכול להיות ביטוי כנה של כאב נשי, ומצד שני, לעיתים ממוחזר כנוסחה רגשית שפוזלת ל קהל. השאלה אם זו “התקרבנות” או “אמנות רגשית” תלויה במינון ובכנות – יש שירים שנשמעים כמו דמעות אמיתיות, ויש כאלה שנשמעים דמעות תנין – שנכתבו לפי מודל שיווקי.
"שונאת שירים“ של נוי פדלון הוא דוגמה קלאסית לתופעה: שיר ים־תיכוני־פופ שנע בין כאב אותנטי להתקרבנות דרמטית. הפתיחה ממוקמת רגע לפני שבת, זמן טעון רגשית: שקט, משפחתיות, אינטימיות – על רקע זה שם נוצר הקרע. השבר ביניהם הוא גם שבר באווירה הקדושה של הבית. השורה "הבנתי שאתה בורח מעצמך כי אתה לא שמח" מוסיפה מימד פסיכולוגי: היא לא רק מאשימה, היא מאבחנת. זה כבר לא סתם כאב רומנטי, אלא זו תחושת בגידה רגשית־קיומית.
"שונאת אותך, שורט אותך / שיש לי עוד חיים / וכל ה״חברים״ שלך העלק שותפים…" כאן נוי פדלון משנה פאזה: מכאב לשחרור כועס. השפה הופכת חדה, כמעט מדוברת – “העלק שותפים”, “שונאת אותך, שורט אותך” – ביטוי נשי מוחצן של עצבים, לא של בכי חרישי. היא לא רק קורבן, היא גם תוקפת ומחזירה. עם זאת, היא לא באמת משתחררת – בשורה האחרונה היא מודה: "ואם תבוא קרוב אני ארוץ למרחקים איתך" – כלומר, היא שבויה באמביוולנטיות שבין שנאה לאהבה.
"ואיך אני שונאת שירים אחרייך / שקיעות בלעדייך…" זהו הלב של השיר שהוא הפרדוקס: היא זמרת, המוזיקה היא חייה, אבל בעקבות האהבה השבורה הזאת אפילו השירים – הדבר שמרפא – הופך לכאב. כמו אצל רבות בז'אנר, היא שונאת את מה שמזכיר – לא את הגבר עצמו בלבד, אלא את העולם שהיה סביבה כשהייתה איתו.זו לא רק פרידה מגבר, אלא פרידה מהעצמי הישן שלה.
מבחינת הסגנון, זהו בדיוק המקום שבו הזמרות האלה “מתבכיינות” – לא כהצגה, אלא כהגדרה של נשיות מודרנית שמותר לה להיות שבורה, ועדיין לעמוד במרכז הבמה.
השיר בנוי על סולם מינורי מזרחי, משרה עם אווירה אפלה אך לא כבדה. פדלון נעה בין רוך שבור לעוצמה מתפרצת משהו שבין בכי לביטחון. הפן המזרחי מורגש בעיקר בעיבוד שפוזל למוסיקה ערבית. בגדול – אין חדש תחת השמש הים יכונית זה מסוג השירים שלא מגלה מוסיקה אחרת/ מקורית מול זמרת כמו עדן בן זקן. פדלון שרה באינפוף מסולסל את הכאב הכאב במילים פשוטות, אבל ממחזרת את המוכר בז'אנר. לכן זה לא נשמע כאוס רגשי אותנטי, ועדיין ברור כי היא והיוצרים שלה בראש אחד – מכירים את נפש הצרכן של המוסיקה הזו.
נוי פדלון שונאת שירים
השבת כבר עוד שניה נכנסת
והשתיקה בנינו לא עוזבת
אתה יוצא נסער ולא עוברת שניה
עד שהבנתי שאתה בורח
מעצמך כי אתה לא שמח
ביקשת זמן אני ביקשתי עוד נשיקה
למה לא דיברת איתי?
ואיך אני שונאת שירים אחרייך
שקיעות בלעדייך
בלילה זה חוזר אלייך
הריח בבית
מזכיר לי את הקיץ
האחרון שלי איתך
ואיפה אתה?
ואתה אמרת שאני כזאת
אחת שלא מוותרים עליה
אז איך זה הגיוני שזאת
פרידה שלא מדברים עליה אחד עם השני? אמרת שאתה רוצה הכל
אמרת שאתה אוהב אותי
ואתה לא איתי.
אז למה עוד פעם שקרים?
שונאת אותך, שורט אותך
שיש לי עוד חיים
וכל ה״חברים״ שלך העלק שותפים
ואם תבוא קרוב אני ארוץ למרחקים איתך
ואיך אני שונאת שירים אחרייך
שקיעות בלעדייך
בלילה זה חוזר אלייך
הריח בבית
מזכיר לי את הקיץ
האחרון שלי איתך
ואיפה אתה?
