מדהים: השיר כמו נכתב על הימים על השבת השחורה וכל שהתחולל אחריה. לאה גולדברג התייחסה בו  לדברים שנשכחו, חוויות שחלפו, רגעים שהפכו אבודים, שנמחקו לכאורה מהזיכרון.  הזמן לא באמת עומד מלכת, ותמונת הנוף והפריחה הם הזיכרון שגולש מהנוף שבחוץ פנימה.
כמו סרט שהולך אחורנית. הכותבת בונה מחדש את מה שחרב – העולם הפנימי והבית הפיזי, ושוב רואה בעיני רוחה "שֻׁלְחָן לָבָן עָרוּךְ לִסְעוּדָה". היא כמו פונה לעומד לידה שמחפש משמעות בתוך עיניה, ואומרת לו, שאין טעם  לחפש במבטים (בעיניים) את העבר (הנשכחות). מה שהיה לא יהיה עוד לעולם, ומן המציאות הזו "אין מפלט". ובכל זאת יש בביטוי "הנשכחות שלא שוכחים" ניסון לתפוס את החבל בשתי קצותיו.
אודי תורג'מן בחר בשיר הזה ובנורית גלרון לפרויקט "החדר הסודי" שלו, שבו הוא פותח את דלתו לאמנים שונים מתחום המוסיקה הישראלית.
הלחנת שירים שלא נכתבו להלחנה היא אתגר יצירתי ממדרגה ראשונה. תורג'מן יותר מאשר עמד בו. המנגינה כמו גם הקצב והעיבוד המסעיר מכילים את עומק מילותיה של המשוררת. הביצוע של נורית גלרון מוסיף ממד דרמטי חזק  התואם את סגנונה, ובאיזשהו כבר צפוי וכמו נטול ניואנסים בסוג הזה של שירת משוררים, ועדין גלרון היא הזמרת שמצליחה בביצועיה להכיל את התובנה וגם לשדר את הרגש לעומק.

אודי תורג'מן – החדר הסודי פייסבוק

נורית גלרון & אודי תורג׳מן הנשכחות

דִּמִּיתִי, שֶׁהַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת
שֶׁעוֹד עוֹמְדִים כְּאָז בְּלִבְלוּבָם
עֲצֵי תַּפּוּחַ ,אוֹ גַּנֵּי שַׁלֶּכֶת
פּוֹרְשִׂים כְּאָז אֶת שְׁטִיחַ זְהָבָם

כְּמוֹ לֹא נֶחֱרַב עָלֵינוּ עוֹלָמֵנוּ
כְּמוֹ לֹא נֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נֵדַע
כְּמוֹ עוֹד עוֹמֵד בֵּיתֵנוּ וּמְקוֹמֵנוּ
שֻׁלְחָן לָבָן עָרוּךְ לִסְעוּדָה

הַכֹּל,הַכֹּל, אֲשֶׁר אָהַבְנוּ פַּעַם
חוֹלֵף בְּתוֹךְ עֵינַיִךְ הַלַּחוּת
אַל תִּסְתַּכֵּל בִּי כָּךְ,כִּי אֵין שׁוּם טַעַם
לִזְכֹּר,מָה שֶׁקּוֹרְאִים,הַנִּשְׁכָּחוֹת

הַנִּשְׁכָּחוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ
הָאֲבֵדוֹת, שֶׁאֵין מֵהֶן מִפְלָט