מי היא נעמי שמר? זו אינה שאלה סתמית. היא מתעוררת מחדש, אחרי "הרוח, החושך והמים", סרטו הדוקומנטרי של יהלי גת על נעמי שמר. השאלה צריכה לעניין כל מי שהזמר הישראלי קרוב לליבו יותר מאשר התרפקות נוסטלגית על שיריה בנוסח – " כבר בגן הילדים שרנו "בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד".. או "אלף זה אוהל, בית זה בית גימל זה גמל".
אחרי שצפית בשני הפרקים, אתה מבין שלא סתם הוצמדו לה צמד המילים "המשוררת הלאומית". באחד הראיונות בסרט, ויש אין ספור שיחות עם כל מי שהיה קשור אליה בדרך זו או אחרת, אומר המוסיקאי עודד זהבי דברים שאין להתעלם מהם: "אני חושב שלנעמי שמר היתה תחושה של זמרת ייצוגית, שהיא צריכה לייצג את הדבר שקורה כאן, כמהה לאיזושהי ישראליות שבעיני היא ישראליות אוטופית. אם ב"אנחנו שנינו מאותו הכפר", שמר הייתה מחויבת לאתוס ישראלי של גבורה (מוות=גבורה) אחרי מלחמת יום הכיפורים, היא כבר העזה להעלות שאלות של איפה כל האנשים הטובים, ומה קרה פה. זהבי מתייחס לשיר "גיורא", לטעמו השיר האיכותי ביותר שנכתב פה, בו נשמעת זעקתה הפנימית. שמר משתמשת כאן בשני מקורות מהתנ"ך: "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי" (תהלים מזמור קכא פסוק א) ה"מאין יבוא עזרי" היא זעקה ש"מגדילה" אותה, טוען זהבי, וגם מה שמקרב אותה להתגלמות המושג – "משוררת" לאומית.
יהלי גת מצרף שפע קטעי ארכיון (ה"שחור לבן" חוגג) של נעמי עצמה, מארכיונה, ארכיונים אחרים, מראיין כמעט כל מי שיש לו איזושהי נגיעה בנושא (משפחה, קיבוץ כינרת, אנשי רדיו, בידור, אנשי אקדמיה) גת מנסה לפענח האם נעמי שמר הייתה יותר מאשר יוצרת שביטאה בשיריה את הפרופיל של המדינה, הצליחה לא רק להביע "תחושת הקולקטיב בשיריה" בדרכה שלה, אלא גם להשפיע על חיינו כאן. וגם איך השינויים האישיים (נישואיה השניים למרדכי הורוביץ אחרי גדעון שמר) החברתיים, הפוליטיים השפיעו עליה ועל שירתה – הקיטוב הפוליטי שלה עד כדי הרחקתה מקהלים רבים שלא היו ראש בראש עם ההקצנה שלה לימין בשיריה ( השינוי שעשתה ב"ירושלים של זהב", "היאחזות הנחל בסיני", "שבחי מעוז")
הסרט, שחולף על פני תחנות רבות בהיסטוריה של הזמר הישראלי, נראה כניסיון של יהלי גת לאסוף על שמר כמה שיותר חומרים – כדי להגיע בסופו של דבר לאיזושהי תזה, מעין בסיס שעליו ניתן לחבר אף עבודת דוקטורט – בנושא החדשנות שלה כמשוררת ויוצרת, בחיבור שלה לקולקטיב וליחיד, לאווירת הכפר והעיר המקומיים, המעבר מאקטואליה ארצית לירושלים של מעלה, ומכאן – מעמדה ככותבת המנונים לאומיים כ"ירושלים של זהב" "לו יהי", גם כמפענחת הישראליות בשנות השישים והיכולת שלה לכתוב שירים הרואיים עד משיחיים.
גם מבלי שניכנס לביקורת על הסרט, הוא מצליח לגרום לצופה כמעט להסתחרר מהשפע של היוצרת הזו שהצליחה להישאר אותנטית ומדויקת כמעט בכל מה שתיארה בשיריה, אם זוהי דמות הצבר כל פניו הרבות (הרומנטי, החצוף, החולם), המקומות – מהעיר באפור (פריז) ועד"ארץ להד"ם" המסתורית והקסומה, השירים על הטיפוסים הישראלים מפועלי הבניין ועד מר נרקיס, גם כמתרגמת שהושפעה מהשיר הצרפתי (תקופת פריז שלה), מהליריות, מההומור, מהשפה המעודכנת לזמנה שהייתה בבחינת מהפך – ירידה מהפומפוזיות בכתיבת טקסים והמעבר לשפה מדוברת.
