מישהו אמר על הלהקה הזו: "סטילי דן היא הלהקה שכל שיר שאתה אוהב אצלה – אתה לא יודע בדיוק מי עומד מאחוריו".
שמותיהם – דונלד פייגן ווולטר בקר, וזהו אלבום תעודת הזהות המוזיקלית שלהם. יצירת מופת, מלאה ברומנטיקה טרגית. הקלטות הצמד התפתחו מקבוצה קבועה של אנשים שניגנו שירים בתהליך עד שמצאו שילוב משביע רצון. את כל התהליך הם עברו שוב בשיר הבא. סטילי דן מעולם לא נשמעו ישירים כמו ב-Aja. יש את ה-R&B של "ג'וזי", ההקפצה של "פרה שחורה", והעובדה ש"פג" הרגיש כמו מוזיקת ריקודים ממשית נפלאה.
בפופ הקליפורני של שנות ה-70, פייגן ובקר תמיד הופיעו כמו היפסטרים ניו יורקיים שגדלו על R&B וג'אז, אבל Aja הייתה הפעם הראשונה שהזהות באה לידי ביטוי כל כך ברור במוזיקה שלהם. שיר בולט: הרומנטיקה הטרגית של הבחור הפרברי ב"דייקון בלוז", שמפנטז להיות נגן סקסופון – רק כדי להשתכר ולמות בתאונת מכונית. כן, הוא לא מתאים. אבל לפחות הוא האמין במשהו.
אלבום של רוק מתוחכם, הרמוניות ג'אז, פאנק, סול והפקה אולפנית יוצאת דופן. שבעה שירים שנחשבים עד היום לאחד משיאי היצירה של דונלד פייגן וולטר בקר. יש בו תחכום הרמוני של ג'אז, דיוק של מוזיקה קלאסית, אנרגיה של רוק וגרוב של פאנק וסול. אבל סודו אינו רק במורכבות הזאת. הגאונות של סטילי דן היא בכך שהם מצליחים להסתיר את המאמץ. המוזיקה נשמעת כאילו היא מתרחשת מעצמה, אף שמאחוריה עומדים תכנון, ידע מוזיקלי עצום וחשיבה על הפרטים הקטנים ביותר.
מסקרן אותי במיוחד לנתח לעומק את ההרמוניה של הקטע Aja עצמו – כיצד פייגן ובקר משתמשים באקורדים יוצאי דופן ובמעברים בין סולמות כדי ליצור את התחושה המרחפת והמסתורית הזאת. זה אחד הצדדים המרתקים ביותר של היצירה.
והייתי מוסיף הבחנה אחת: אצל מוזיקאים רבים הווירטואוזיות נועדה להרשים. אצל סטילי דן היא נועדה ליצור אווירה, צבע ועולם רגשי. בעיניי, זו הסיבה שאפשר להקשיב ל־Aja עשרות פעמים, ובכל פעם לגלות בתוכו משהו שלא שמעת קודם.
סטילי דן Aja the Making of Aja Part 1
the Making of Aja Part 2









