מישהו אמר על הלהקה הזו: "סטילי דן היא הלהקה שכל שיר שאתה אוהב אצלה – אתה לא יודע בדיוק מי עומד מאחוריו".
שמותיהם – דונלד פייגן ווולטר בקר, וזהו אלבום תעודת הזהות המוזיקלית שלהם. יצירת מופת, מלאה ברומנטיקה טרגית. הקלטות הצמד התפתחו מקבוצה קבועה של אנשים שניגנו שירים בתהליך עד שמצאו שילוב משביע רצון. את כל התהליך הם עברו שוב בשיר הבא. סטילי דן מעולם לא נשמעו ישירים כמו ב-Aja. יש את ה-R&B של "ג'וזי", ההקפצה של "פרה שחורה", והעובדה ש"פג" הרגיש כמו מוזיקת ריקודים ממשית נפלאה.
בפופ הקליפורני של שנות ה-70, פייגן ובקר תמיד הופיעו כמו היפסטרים ניו יורקיים שגדלו על R&B וג'אז, אבל Aja הייתה הפעם הראשונה שהזהות באה לידי ביטוי כל כך ברור במוזיקה שלהם. שיר בולט: הרומנטיקה הטרגית של הבחור הפרברי ב"דייקון בלוז", שמפנטז להיות נגן סקסופון – רק כדי להשתכר ולמות בתאונת מכונית. כן, הוא לא מתאים. אבל לפחות הוא האמין במשהו.
סטילי דן Aja the Making of Aja Part 1
the Making of Aja Part 2
