כותבי השירים וולטר בקר ודונלד פייגן השיקו את סטילי דן (Steely Dan) עם אלבום בכורה מוזר-מפתה, ועם זאת כזה שקיימת בו מעין דואליות של מיינסטרים ופופ אלטרנטיבי, נגישות וחמקמקות גם יחד. בעידן של כוכבי גלאם ורוקרים הניתנים לזיהוי מיידי, שני המייסדים העיקריים הנ"ל היו כמו חסרי פנים, לא מוכרים לרבים, גם אם הכירו את המוזיקה שלהם, שהשפעותיה מהאלבום הזה התפשטו למרחקים (בילי ג'ואל, ג'ו ג'קסון, על פי הודאה שלו, ואלטון ג'ון).
. הפתיחה "Do It Again" זכתה להצלחה מסחרית מהירה כאחד מלהיטי הפופ המסתוריים בהיסטוריה, רוק צ'ה-צ'ה שתיאר סדרה של קטסטרופות מחרידות רחוקות משירי האהבה, גם ממוסיקת הנגד-תרבותי של אז .
למרות שלהקת הליבה התהדרה בשני גיטריסטים אדירים, ג'ף בקסטר ודני דיאס, זו הייתה פריחת הקלידים של פייגן והשירה הקשוחה והחכמה שלו שנשאה את מירב שירי האלבום לצורת רוק בלוז מודאלי.
גולת הכותרת – הפנטזיה הזועמת בתשל "Reelin' in the Years", עם סולואים היסטוריים בעליל של אליוט רנדל. אין כאן רצועה חלשה, וזה מדהים, בהתחשב במידת הצמיחה העתידית של אלבומי סטילי דן.
הם ניגנו ללא רבב מוסיק הממזגת ג'אז, רוק, מקצבים לטיניים, פאנק וסול למוסיקה של שלמות סגנונית, שחברה למילים מעורפלות, אלכסוניות, בלתי נתפסות לפעמים. באמת לא היה משהו כמו סטילי דן באותה תקופה. הם באמת היו פורצי דרך.
כשמדברים על סטילי דן אי אפשר לפסוח על אלבום כמו Countdown גם לא על -Pretzel Logic, אבל , ללא ספק, Can't Buy a Thrill הוא אלבום הסטילי דני האהוב עליי. הוא פשוט הכי כיפי ברשימה שלהם. Thrill הוא כנראה לא האלבום הכי נועז בדיסקוגרפיה שלהם, אבל הוא מאפשר האזנה נעימה וקלה בכל מצב רוח. זה אחד האלבומים הישנים (בן 52 בעת כתיבת השורות) שכיף להאזין לו שוב ושוב.
Steely Dan: "Reelin' In The Years" 2018
