הקהל באיצטדיון ששילם במיטב כספו אמר, למעשה, את הכל. סטינג הוא קונצנזוס רחב. הסתובבתי על הדשא. היו שם כול הגילים. הכירו כמעט כול להיט. בשביל הישראלי, תמורה זה שירה בציבור. סטינג עמד במשימה. אמן לכל המשפחה?
מעולם לא הצטרפתי למחנה מספידי סטינג שאחרי "פוליס", מיסטר גורדון סאמנר הוכיח לכל מי שקבע שהוא Out כמה המיינסטרים הוא In.
סטינג לא מייצג עוד איזה פנומן כמו פוליס, אבל סטינג יודע לשלב את "רוקסן" וואת "כל נשימה שאת לוקחת". וזה לא מעט. וסטינג הוא אמן, שכורך את להיטי "פוליס" ברפרטואר הקלאסי שלו, בלי להתמרח ולהתמסחר.
וכשהוא שר "אם אי פעם אאבד אמוני בך" ו"צורת לבבי" (שייפ אופ מיי ארט), זה בדיוק סטינג של 94', ששמעתי בבריכת השולן בירושלים. היום זה כבר החיבור בין כל השירים שמבניס אותו לפנתאון של הרוק. סטינג שר ומנגן פופ מתוחכם, וחכם, אם זו אוריינטציה ג'אזית או בלוזית. מתייחס לאמנות הרוק בראייה שלמה יותר, והעובדה שאינו מחובר ללהקת רוק כמו פוליס היא חלק מההתבגרות שלו. בתמונה הכוללת.
אם נרד מהר של ציפיות גבוהות, סטינג אינו פיסגת השאו הסופרסטארי המהמם, אבל סטינג הוא אמן פופ אמיתי, שלא צריך לעשות חשבון לאף מבקר רוק, ישר עם עצמו ועם הקהל ובעיקר מענג במוסיקה שלו, שכבר נחשבת לקלסיקת פופ. מבחינת הקהל – זה בדיוק מה שהוא ביקש. בשביל של שלוש מאות וחמישים שקלים לכרטיס בממוצע מגיע לו לקבל את כל מה שהוא רוצה.
הוא אלגנטי, מהוקצע, בלי פוזה מיותרת, סטינג שנות האלפיים הוא סטינג שנות התשעים שבא לעבודה, ואין כמו סטינג לעשות הכי טוב את סטינג הישן והטוב. גם ההרכב שאיתו היה מורכב מבעלי מקצוע.
סטינג עובד בשיטת מחרוזת הלהיטים המאוזנת. הוא לקח מפוליס את הדברים הטובים שהתאימו לו לרפרטואר. כ"הודעה בבקבוק", "להלך על הירח", "שושנת מדבר" והגיע עד הבלדות היפות "אנגלי בניו-יורק", "שייפ אופ מיי הרט", "כל נשימה", "שחרר אותם" ו"פראג'יל".והוא אפילו הכניס גרסת כיסוי ל"יום בחיים" של הביטלס". סטינג לא מחדש. הוא רק עושה שינויים בשימות השירים. וכול מה שהוא צריך זה להקה מהוקצעת שבאה לעבודה.
חידושים? הרגע היחיד שבו הרגשתי איזשהו משב רוח מכיוון שונה, היה כאשר מתסיהו, הראפר החרדי, הצטרף לסטינג לגרסת רגאיי ל"רוקסיין". בכל זאת שדרוג של חמש דקות.
סטינג – שירה ובס, דומיניק מילר – גיטרה, לייל וורקמן – גיטרה, אייב לבורייל – תופים.
