הפיוט "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי", מתוך תהילים (פרק ס"ג), הפך בעשורים האחרונים לאחת מהיצירות המרכזיות בגשר שבין פיוט, חסידות ומוזיקה ישראלית עכשווית. זה פיוט שמקפל בתוכו כמיהה רוחנית עמוקה, ובמוזיקה – הוא עבר מהמהלך הליטורגי לבית המוזיקה הישראלית בכמעט כל סגנון אפשרי.
"צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַה לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ-צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם…" מיוחס לדוד המלך בהיותו במדבר יהודה – תיאור של כמיהה לאלוהים, תחושת ריחוק וקירבה, מדבר נפשי. הפיוט התפרש לאורך הדורות כרגע של השתוקקות, של אדם שמחפש נוכחות אלוקית בתוך יובש, ריחוק, בדידות.
השיר עבר תהליך התחדשות פיוטית מהזמר החסידי והליטורגי המסורתי דרך חסידות חב"ד, שאימצה אותו כניגון מרכזי בלילות שמחה תורה ו"צמאה" (אירועי התוועדות). בשנים האחרונות, היוצרים והמבצעים החלו לקחת את הפיוט ולעבד אותו בלחנים מודרניים.
"צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי" הוא משפט שכל אדם – דתי, חילוני, מאמין או לא – יכול להתחבר אליו ברמה הרגשית. זהו צמא לאלוהים, למשמעות, לנחמה, לעצמך. שלוש שורות שמבטאות תחושת ריק קיומי, יחד עם ציפייה עמוקה למילוי. זה אינו רק פסוק – הוא צעקה של דור של צעירים לאו דווקא דתי שמרגיש רצון לחיבור למסורת לא מוכן לקבל ניכור – ורוצה משהו עמוק, אמיתי, חיבורי.
המוזיקה הישראלית נתנה לפסוק צורה: דרך קול, הרמוניה, והופעה – הפיוט העתיק מקבל חיים חדשים. אחד הביצועים הבולטים ל"צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי"– הוא של ישי ריבו במסגרת סדרת ההופעות "צמאה"
