הייתי רושם לסלעית הפנייה לפסיכולוג ושולח אותה מצוידת בשיר הזה. המרדף אחרי עצמה, אחרי האושר. למצוא לעצמה מקום. לחבק את עצמה. ככה: רבים  טרודים במחשבות איך לפענח את הצופן שיעניק להם חיים מאושרים. הדוברת טוענת שהמרדף אחרי מה שנקרא "אושר"   מעייף נפשית. היא לבטח חושבת על אפשרות שלא פשע לחיות גם חיים פשוטים.  אולי בעצם אנחנו מפספסים את המהות האמיתית של החיים? כשמעל גיל 30 מרגישים את הזמן אוזל.. בלבול בין אהבה לתשוקה.
כיוון שאין לי תשובות חלוטות עבור סלעית (נכון, אינני פסיכולוג) אתייחס למוסיקה: התזמור הדרמטי בפתיח מוביל לראפ החושף את מצוקת הדוברת, מסתנכרן יפה עם הקצב וליין הבס. הפזמון המלודי ב"להניח לכנפיים לעוף/ לראות רחוק ולחבק את עצמי" מתחבר יפה.
התפיסה המיושנת לפיה ראפ הינו דיבור קצבי בעיקרו מתעלמת מפן מוזיקלי מורכב, ולעיתים נסתר, באמנות הפוסט מודרנית  ראפ הוא לא נאום ולא שיח, אלא טקסט מתנגן לכל עניין ודבר, בניגוד לתפיסה הרווחת, מלודיה תמיד משדרגת את המוצר הסופי. זה מה שקורה כאן. החיבור בין ראפ לפופ משלים את ניגודי התחושות בין  קול החרדה ובין פעימות הלב.

סלעית למצוא לי מקום

המרדף אחרי האושר, לפעמים הוא מעייף/ זה עושה לי סחרחורת לחפש כל היום
מה נעים לי מה הורס, כל היום אני מודדת/ מסתכלת מהצד במקום לחיות ת׳חלום
המרדף אחרי עצמי, לפעמים זה כבר שורף/ עוד פגישה עם פסיכולוגית – למשכנתא שלום
לכל רגע של חיוך מצטרף כאב בבטן/ מרגישה מבולבלת, שאין לי מקום –
להניח את הראש/ ואת הלב, להתפשט/ בלי להחזיק ולכווץ את עצמי
להניח לכנפיים לעוף/ לראות רחוק ולחבק את עצמי
המרדף אחרי האושר/ לפעמים הוא מעייף
מתחילה פגישות בזום באמצע הסלון/ מזיזה את הכביסה, כבר מוצאת זוית טובה,
פתאום אתה נכנס לי באמצע ו -/ אין אויר לנשום
המרדף אחרי עצמי/ לפעמים זה כבר שורף/ רק רוצה קצת שקט/ חיוך בסוף היום
אז בזמן האחרון/ לקחתי לי מן החלטה/ שהגיע הזמן שלי/ למצוא לי מקום
להניח את הראש/ ואת הלב, ואתפשט/ בלי להחזיק ולכווץ את עצמי
להניח לכנפיים לעוף/ לראות רחוק ולחבק את עצמי
אני חושבת/ שזה מפחיד אותי/ איך פתאום גדלתי מעצמי
אני שומעת/ את קול החרדה/ אבל שומעת גם את פעימות ליבי

סלעית פייסבוק