איך היה נשמע הג'אז ללא סקסופון? הסקסופון זכה לתהילה בזכות הג'אז, אבל הוא במקור אינו כלי ג'אז. אדולף סאכס הבלגי המציא אותו בשנת 1840. מלחיני המוסיקה הקלאסית עשו בן שימוש: דביסי כתב רפסודיה לסקסופון ותזמורת, ריכרד שטראוס שיתף את הסקסופון ב"סימפוניה דומסטיקה". האנגלי ויליאמס בבלט "איוב", אבל אין ספק שהוא הכלי האהוב על הרכבי הג'אז.
הסקסופון הוא כלי נשיפה ממתכת, שקנהו כפוף בצורת מקטרות ולועו פונה למעלה. רק הסופראן (הסופראנינו) הוא בעל קנה ישר. יש לו מתקן קלידים וקנה חרוט הדומה לזה של האבוב. הפיה שלו היא של קלארניט. בשל היותו בן-כלאיים, הוא מסוגל להפיק שפע של צלילי מבריקים וחזקים בעי גוונים שונים בעלי תכונות שוות לאלה של צלילי כלי העץ וכלי המתכת כאחד. צלילי הסקסופון מופקים בנשיפה בפייה והרעדת העלה. גובה הצלילים נקבע על ידי פתיחת וסגירת הנקבים בגוף הסקסופון.
ארבעת הסקסופונים הנפוצים הם: סופרן בסי במול, אלט במי במול, טנור בסי במול ובריטון במי במול. ככל שהכלי גדול יותר הוא מפיק צלילים נמוכים יותר. לכן גובהו של סקסופון הקונטרה באס, בעל הצליל הנמוך ביותר, הוא כשלושה מטרים. סקסופון הסופרנינו, האלט והבריטון מנגנים בסולם מי במול (Eb), וסקסופון הסופרן, הטנור והבס מנגנים בסולם סי במול (Bb). קיימים גם סקסופונים המנגנים בסולם דו (C) אבסולוטי ופה (F), אך הם אינם מיוצרים עוד.
כאמור חותמו של הסקסופון בולט בז'אנרים של הג'אז, R&B, רוק, בלוז. בין ענקי סקסופון הג'אז נמנים צ'ארלי פרקר (Charlie Parker), ג'ון קולטריין (John Coltrane), לסטר יאנג (Lester Young), שלושה שהפכו את הכלי ליותר מאשר פופולארי, שלושתם יוצרים בזכות עצמם.
אפשר להוסיף לרשימה גם את בן ובסטר, (Ben Webster) קולמן הוקינס (Coleman Hawkins), סוני רולינס (Sonny Rollins), דקסטר גורדון (Dexter Gordon), סטן גץ (Stan Getz), אריק דולפי (Eric Dolphy),  ג'וליאן "קנונבול" אדרלי (Julian “Cannonball” Adderley), גרובר וושינגטון ג'וניור (Grover Washington Jr), ברנפורד מרסליס (Branford Marsalis), סוני סטיט (Sonny Stitt), סטנלי טורנטיין (Stanley Turrentine), ג'ו הנדרסון (Joe Henderson), ג'יימס מודי (James Moody), פול דזמונד (Paul Desmond), הנק מובלי (Hank Mobley), ויין שורטר (Wayne Shorter), ג'וני הודג'ס (Johnny Hodges), מייקל ברייקר (Michael Brecker) ועוד טובים ונפלאים.
ענק הענקים של הסקסופון הא ללא ספק צ'ארלי (בירד) פארקר, הנחשב " התנ"ך המוסיקלי" של הג'אז. מדברים על הג'אז שלפני צ'ארלי פרקר ועל הג'אז שאחרי צ'ארלי פרקר. ללא ספק – המהפכן הגדול של הג'אז. הוא היה אחד ממציאי הביבופ, סגנון הג'אז המודרני שהתפתח בשנות הארבעים של המאה ה-20 והתאפיין באימפרוביזציות מודגשות, מנגינות מהירות ובמגוון אקורדים נרחב. פרקר הציג רעיונות הרמוניים מהפכניים במוסיקה שלו, צלילים שלא נשמעו עד אז. הוא אף הכניס השפעות קלאסיות ולטיניות לג'אז. הוא ניגן צליל מגוון אשר נע בין קצב מהיר, עצבני וכבד לנקי ורך. פרקר היה אחד מהמוזיקאים הגדולים ביותר שחיו אי פעם, ההשפעה שלו היא עוד יותר מדהימה, על רקע העובדה, שהוא מת בגיל 34, כלומר הוא טלטל את עולם הג'ז בפרק זמן קצר עד להדהים.

צ'ארלי פארקר השפיע הכי הרבה על יצירת צורה חדשה של ג'אז – מאתגרת מבחינה טכנית ומתקדמת מבחינה הרמונית.  השפעתו של פרקר הייתה דומיננטית ונגינתו שינתה את פני הג'אז, והפכה אותו ממוזיקת ריקודים לאמנות. בעקבותיו של פארקר הגיעה שורה של סקסופוניסטי ג'אז וירטואוזים במהלך שנות ה-50,כמו נגני הטנור סטן גץ, סוני רולינס וג'ון קולטריין, שכולם העלו את נגינה בסקסופון לרמות חדשות, גבוהות יותר של אומנות, תוך כדי דחיפה של הג'אז קדימה.
השפעתה של שלישיית הטנור (של פרקר) היתה עוצמתית והמשיכה לעצב את הנרטיב של הסקסופון בג'אז כמעט 60 שנה מאוחר יותר, והשפיעה על נגנים מוכשרים בצליל, סגנון ובגישה ייחודיים לכלי הנגינה שלהם.
הסקסופון, כמו החצוצרה, נותר כלי איקוני בג'אז, וכזה שבאמצעות האסוציאציות המוזיקליות שלו, הפך לשם נרדף לחלוטין לז'אנר.

גאטו ברביירי (1932-2016)
עם צליל הסקספון הטנור הגולמי שלו, ליאנדרו "גאטו" ברביירי יליד ארגנטינה, חרש תלם אוונגרדי בסגנון קולטריין בסוף שנות ה-60, לפני שיצר צורה נגישה יותר של מוזיקה שאימצה את שורשיו הלטינו-אמריקאים. משנות ה-70 ואילך, ברביירי נטה לעבר smooth jazz, אם כי סקסופון הטנור המהורהר שלו מעולם לא איבד את עוצמתו העמוקה.

פפר אדמס (1930-1986)
מומחה הבריטון, פארק "פפר" אדמס, הגיע ממישיגן והיה נגן יציב בסצינת דטרויט, שם ניגן עם דונלד בירד בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60. בלט במרקמים האפלים שיצר על סקסופון הבריטון שלו. אדמס היה חבר בתזמורת Thad Jones/Mel Lewis בין 1966 ל-1977.

רסן רולנד קירק (1935-1977)
רולנד קירק תפקד כלהקה של איש אחד על הבמה (הוא יכול היה לנגן בשלוש קרניים בבת אחת והיו לו מגוון של כלים אקזוטיים שהשתלשלו מצווארו וכתפיו), לא תמיד זכה ליחס הראוי על כ היכולת שלו כמולטי נגן. עם זאת, הוא היה סקסופוניסט טנור מעולה בסגנונות הארד בופ, ג'אז מודאלי ו-R&B, והרוויח בצדק מקומו בין טובי סקסופוני הג'אז בעולם.

פרעה סנדרס (נולד ב-1940)
חברו של ג'ון קולטריין (עמו ניגן בין 1965 ל-67'), סקסופוניסט הטנור/סופרן והחלילן סנדרס הביא אווירה קוסמית ורוחנית עמוקה לג'אז בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. באימפולס הלייבל aku בין 1969 ל-1974 (שהניב עשרה LP) ביסס את מקומו בפנתיאון של מיטב סקסופוניסטי הג'אז. המוזיקה של סנדרס נגעה גם למוזיקה של תרבויות אחרות.

גרי מאליגן (1927-1996)
הבריטון המהדהד של מוליגן בלט באינספור מפגשי הקלטות במהלך הקריירה הארוכה והפורייה שלו, כולל אלה של מיילס דייויס, בילי הולידיי ודייב ברובק. מאליגן היה מעבד נבון וגם חדשן מיומן, שהגה רביעייה ללא פסנתר עם צ'ט בייקר, בשנת 1950. הוא היה חלק בלתי נפרד מהסגנון המגניב יותר של החוף המערבי.

מייקל ברקר (1949-2007)
ברקר, שהגיע מפנסילבניה, היה סקסופוניסט טנור שגדל על של ג'אז ועל רוק, וכתוצאה מכך, הוא מעולם לא הכיר בגבולות מוזיקליים. הוא ניגן בשורה של מפגשי פופ ורוק בשנות ה-70 (מסטילי דן ועד ארט גרפונקל), כמו גם הוביל את להקת האחים ברקר הפאנקית עם אחיו הצעיר, רנדי. לקראת סוף חייו, הוא הקליט תקליטים עם יותר תחושה של ג'אז straight-ahead.

יאן גרבארק (נולד ב-1947)
המלחין והסקסופוניסט הנורבגי (שניגן בטנור ובסופרן ) נהנה מקשר ארוך ומושקע עם הלייבל ECM, שם הוא נמצא מאז 1970. זה היה בעיקר בזכות הברית שלו עם הפסנתרן  קית' ג'ארט (ניגן ב"רביעייה האירופאית" שלו) בשנות ה-70, שזיכה אותו בקהל בינלאומי. הצליל שלו לירי ורגשני כאחד.

ג'ו לובנו (נולד ב-1952)
לובנו, יליד אוהיו, יכול לנגן בקלאץ' של כלים שונים, אם כי שמו הוא שם נרדף לסקסופון הטנור. הסאונד שהוא מקרין מהותי אך גם "אתלטי" וחדור נשמה. לובנוהוא מוזיקאי רב תכליתי שניגן בשלל הקשרים מוזיקליים שונים ושהשפעותיו נעות בין בופ למוזיקה אפריקאית.

ארתור בליית (1940-2017)
האלטואיסט מלוס אנג'לס שגדל על רית'ם'נ'בלוז, ניגן בלהקות של גיל אוונס וצ'יקו המילטון לפני שהטביע את חותמו בסגנון ג'אז אוונגרד בסוף שנות ה-70. למרות זאת, בעוד שפניה של המוזיקה שלו היו תמיד קדימה, בליית מעולם לא איבד את המסורות של מיטב סקסופוני הג'אז לפניו. מלחין משובח. בעל צליל יחודי ועוצמתי.

ג'ימי הית' (נולד ב-1926)
הסקסופוניסט מפילדלפיה, אחד משלושת האחים המוכרים כמוזיקאי ג'אז (אחיו הם המתופף פרסי והבסיסט אלברט הית'), התחיל את הקריירה שלו בשנות ה-40 ועבר מסקסופון אלט לטנור כדי לנסות ולהימנע מהשוואות עם צ'רלי פארקר (הית' זכה בזמנו לכינוי "ליטל בירד" Little Bird ). הית' ניגן עם כל גדולי הג'אז (ממיילס דייויס ומילט ג'קסון ועד פרדי האברד), והמשיך להופיע גם בגלו המתקדם.

צ'ארלס לויד (נולד ב-1938)
לויד מממפיס, טנסי, קיבל את הסקסופון הראשון שלו בגיל תשע, ובשנות ה-50, ניגן בלהקות הסיבוב של אמני הבלוז Howlin' Wolf ו-B.B. King. המעבר ללוס אנג'לס, בשנת 1956, סימן שינוי כיוון עבור הסקסופוניסט, שארבע שנים מאוחר יותר החליף את אריק דולפי בלהקתו של צ'יקו המילטון. לויד החל את קריירת הסולו שלו באותו זמן,. באלמנטים בג'אז שלו רוקיסטיים סייחעו למוזיקה שלו להגיע לקהל רחב . המוזיקה של לויד כיום רלוונטית, היא חקרנית יותר ממה שהייתה בשנות ה-60.

יוסף לטיף (1920-2013)
לטיף היה חלוץ בשילוב אלמנטים מוזיקליים מתרבויות אחרות במוזיקה שלו. הוא אהב במיוחד את המוזיקה המזרחית, ובנוסף ניגן סקסופון טנור בסגנון הארד בופ, הוא ניגן נפלא גם בחליל וגם באבוב.

הרולד לנד (1928-2001)
חבר בחמישייה פורצת הדרך של קליפורד בראון/מקס רואץ', נגן הטנור הזה מטקסס היה חלק מלידת הארד בופ בתחילת שנות ה-50 ולאחר מכן התבסס בלוס אנג'לס, שם הציע אלטרנטיבה נמרצת יותר לצליל המגניב של החוף המערבי. מאוחר יותר חבר עם נגן הוויברפון בובי האצ'רסון לסדרה עטורת שבחים של שיתופי פעולה. כמו רבים מטובי סקסופוני הג'אז, את צליל הטנור המהורהר שלו עם רמת ההבעה האינטנסיבית שלו, הוא היה חייב לקולטריין.

;

לי קוניץ (נולד ב-1927)
קוניץ, נחשב ייחודי בין מיטב סקסופוני הג'אז שעלו בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, היה אחד מהאלטואיסטים הבודדים שלא נדבק בצליל הביבופ של צ'רלי פארקר. במקום זאת, הוא בחר לחרוש את התלם הייחודי שלו. מאלתר גאוני ששזר בחיבור בין מלודיה לאימפרוביזציה. , קוניץ נתפס תחילה כחסיד Cool ג'אז, אך בשנים מאוחרות נטה לאוונגרד.

בני קרטר (1907-2003)
הכלי העיקרי של קרטר יליד הארלם היה סקסופון אלט, אבל הוא היה מיומן גם בחצוצרה ובקלרינט. הוא עשה את הופעת הבכורה שלו בהקלטות ב-1928 כנגן משנה , אבל בשנות ה-30 הוביל להקת סווינג משלו, שעבורה כתב עיבודים מתוחכמים שהביאו לכך שהוא שיתף פעולה עם ענקים כמו דיוק אלינגטון וקאונט בייסי. מישהו כתב עליו: "אמן של הסקסופון הסווינגי".

גארי ברץ (נולד ב-1940)
גארי ברץ מבולטימור, מרילנד, מנגן בסקסופון אלט וסופרן. הופעת הבכורה המשמעותית שלו בהקלטות עם ה-Jazz Messengers של ארט בלייקי ב-1965. הוא הקליט כמוביל עבור האלבום Milestone, כשמיילס דייויס גייס אותו ב-1970. למרות שבתחילת שנות ה-70 הסגנון של ברץ היה חדשני בתחום הג'אז. התקליטים שלו הפכו יותר פאנקים ככל שהעשור התקדם. הוא ייזכר בין טובי סקסופוני הג'אז על היותו נגן בעל נשמה המשלב טכניקה ללא רבב עם עומק רגשי.

סם ריברס (1923-2011)
ריברס, ייחודי מבין טובי סקסופוני הג'אז בעולם, היה נגן רב-כישרוני שניגן בס קלרינט, חליל ופסנתר בנוסף לסקסופונים טנור וסופרן. הוא התגלה חובבי ג'אז רבים כשניגן עם מיילס דייויס ב-1964. לאחר מכן הקליט עבור Blue Note, עבר מסגנון הארד-בופ מתקדם לכיוון האוונגרד.

סטנלי טרנטין (1934-2000)
למרות שהוא כונה The Sugar Man, לא היה שום דבר מתוק בסגנונו החזק והארצי של איש הטנור יליד פיטסבורג, שה-DNA שלו חשף נגינת נשמה, בלוז, קצבי גוספל והשפעתו של סקסופוניסט ה-R&B אילינוי ז'אק. טרנטין ניגן תערובת של הארד בופ וסול-ג'אז בשנות ה-60 ב-Blue Note; מאוחר יותר, בשנות ה-70, ב-CTI רקורדס, הוא מיזג בופ עם מוזיקת לטינית ופופ.

פול דזמונד (1924-1977)
חבר מפתח ברביעיית דייב רובק בין 1951 ל-1957 (הוא כתב את המנגינה המפורסמת ביותר של הקבוצה, להיט הקרוסאובר הגדול "Take Five"), ההגשה הקלה של נגן סקסופוניסט אלט יליד סן פרנסיסקו עזרה להגדיר את הצליל המגניב של החוף המערבי. באופן משעשע, דזמונד השווה פעם את צליל הסקסופון שלו למרטיני יבש.

אריק דולפי (1928-1964)
אף על פי שדולפי מת בגיל צעיר יחסית (הוא היה בן 36 כאשר נכנע באופן טרגי לתרדמת סוכרת קטלנית), עדיין ניתן לחוש את ההדהודים מהמוזיקה שמוצאת את הדרך שלו. הוא היה וירטואוז של קלרינט חליל ובס, אבל היה גם נגן סק סופון אלט מדהים עם גישה ייחודית, והגיע לראשונה לתשומת לב הקהל הרחב כשהחל לנגן עם קולטריין בתחילת שנות ה-60. האלבום Blue Note של Dolphy, Out To Lunch, נותר אבן בוחן של ג'אז אוונגרד והשפעתו התרחבה מעבר לז'אנר. בקליפ דולפי מנגן עם קולטריין Impressions. מקוי טיינר – פסנתר, ג'ימי גאריסון – בס, אלווין ג'ונס – תופים.

אלברט איילר (1936-1970)
נגן הג'אז החופשי והסקסופוניסט הזה שניגן את טנור, האלט וסופר נפטר צעיר מאוד בדנת -35 לחייו, אבל היום, למעלה מחמישים שנה לאחר מותו, המוזיקה והשפעתו עדיין מטילות צל ענק על עולם הג'אז. בהשפעת גוספל, בלוז ומוזיקת להקת צועדים, איילר רשם פטנט על סגנון סקסופון ייחודי שהיה גולמי, צועק, מפחיד ומונע על ידי אנרגיה ראשונית.

Zoot Sims (1925-1985)
מאסטרו הטנור הקליפורני ג'ון "זוט" סימס לקח את הגישה המהודרת והעדינה של לסטר יאנג לאלתור ג'אז ומיזג אותה עם שפת הארד בופ תוך כדי סינון דרך סגנון ה cool של החוף המערבי. הוא ניגן בלהקות גדולות רבות (כולל אלה של ארטי שו, סטן קנטון ובאדי ריץ') ותמיד היה מועיל בעבודה על פרויקטים משותפים עם סקסופוניסטים אחרים.

ג'ין אמונס (1925-1974)
כונה "הבוס", נצר לפסנתר הבוגי-ווג'י אלברט אמונס, נמשך לסקסופון הטנור והחל את הקריירה שלו בשנות ה-40. חסיד של הארד בופ אבל עם סגנון עמוס בתחושת בלוז, אמונס היה אמן הקלטות פורה שאימץ את הסול-ג'אז הפונקי בשנות ה-70.

בני גולסון (נולד ב-1929)
בגיל 88, בני גולסון עדיין נשף חזק. הטנור יליד פילדלפיה הטביע את חותמו עם ה-Jazz Messengers של ארט בלייקי בסוף שנות ה-50. כסוליסט נודע בנגינתו הנשגבת, בעלת הנטייה להרד בופ, הוא היה מלחין משובח, האחראי על המנגינות הקלאסיות "I Remember Clifford", גם “Killer Joe” ו“Along Came Betty.”

קנונבול אדרלי (1928-1975)
אדרלי, האלטואיסט יליד פלורידה, עורר סנסציה כשביקר בניו יורק ב-1955, ועד מהרה נחטף להקליט את האלבומים הראשון מבין רבים במהלך שני העשורים הבאים. כמו מספר מטובי סקסופוני הג'אז של תקופתו, הוא היה תלמידו של צ'ארלי פארקר, אבל בכל זאת עיצב סגנון משלו, שילוב מלא נשמה של השפעות בופ, גוספל ובלוז. הוא ניגן בפורמט הג'אז המודאלי האייקוני של מיילס דייויס ב- Kind Of Blue ב-1959, ולאחר מכן המשיך גנגן ג'אז נשמה. בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, המוזיקה של אדרלי הפכה למיוחדת ומעמיקה. בוידיאו הופעה ב-1963.

האנק קרופורד (1934-2009)
בני "האנק" קרופורד, יליד ממפיס, היה אחד מבכירי סקסופוניסטי האלט בסגנון סול-ג'אז בשנות ה-60 וה-70. הפריצה הגדולה שלו היתה כשהצטרף ללהקת ריי צ'ארלס ב-1958 (שם ניגן במקור סקסופון בריטון), מה שעזר להשיק את קריירת הסולו שלו בחברת אטלנטיק רקורדס. הצליל האקספרסיבי, בעל נטיית הבלוז, של קרופורד השפיע רבות על גדולי אלט כמו , דיוויד סנבורן. וידיאו: "The Peeper".

סוני סטיט (1924-1982)
סטיט, יליד בוסטון, שכונה הזאב הבודד, התחיל את דרכו כסקסופוניסט אלט והחל את קריירת ההקלטות שלו בשחר הביבופ בסוף שנות ה-40. הסגנון המתקתק משהו שלו הושווה לעתים קרובות לזה של צ'רלי פארקר (רבים האשימו את סטיט בהעתקת פרקר), אבל הוא החל לפתח סגנון משלו לאחר שעבר לסקסופון הטנור. מאלתר ללא חת. וידיאו: "Everything Happens To Me" "ענקי הג'אז" Tivoli 1971

בן וובסטר (1909-1973)
למרות שהוא כונה בחיבה The Brute – פרא, סגנון הנגינה הכוחני של בן וובסטר התמתן ברמה גבוהה של עדינות, במיוחד בבלדות. עם הגוון הנושם, הטון הנמרץ והוויברטו הרחב שלו, ובסטר יצר צליל סקסופון הטנור שנחשב אחד הצלילים הניתנים יותר לזיהוי בג'אז. הוא שימש כמה שנים כסולן בהשתתפות בתזמורת דיוק אלינגטון, זו שטיפחה סקסופוניסטים גדולים כמו קני גארט. וידיאו: Over the rainbow.

וויין שורטר (2023-1933)
מניוארק, ניו ג'רזי, שורטר היה מלחין וסקסופוניסט זה (שהחליף בין סופרן לטנור) נהנה מתהילת מיינסטרים בג'אז כחלק מענקית הפיוז'ן Weather Report בין 1971 ל-1986. למד ב"אקדמיית הארד בופ" של ארט בלייקי, שורטר שיחק אז תפקיד משמעותי בתור מלחין/נגן בחמישייה הגדולה השנייה של מיילס דייוויס בין השנים 1962 ו-1968. הצליל שלו חזק אך אלגנטי. שורטר הוא אחת מהדמויות החשובות בג'אז בכלל, ובהארד בופ ובפיוז'ן בפרט. וידיאו: רביעיית ויין שורטר בון 2014.

אורנט קולמן (1930-2015)
קולמן, יליד טקסס, גרם לתנודות בעולם הג'אז כשהגיע לניו יורק ב-1959, חמוש בסקסופון אלט מפלסטיק הוא הביא את הקונספט המהפכני של הג'אז החופשי. למרות שהוא שיחרר את הג'אז ממלודית והן מהרמונית, צליל האלט הבוכה של קולמן תמיד היה ספוג בהבלוז.וידיאו: רביעיית אורנט קולמן פסטיבל הים הצפוני 2010

ג'קי מקלין (1931-2006)
עם השפעות של צ'ארלי פרקר, סגנון סקסופון האלט המתפתל של מקלין תפס את אוזנו של מיילס דייויס ב-1951. ואגדת החצוצרה כללה את הסקסופוניסט בן ה-16 אז באלבום Dig!.
משנת 1955, מקלין החל להקליט בשמו שלו, והרשים כמעריך צעיר של הארד בופ. ככל ששנות ה-50 הובילו לשנות ה-60, מקלין החל להרחיב את גווני הביטוי והאופקים המוזיקליים שלו על ידי יציאה לטריטוריה אוונגרדית יותר חקרנית. מורשתו נותרה אחת החשובות מבין טובי סקסופוניסטי הג'אז בעולם. וידיאו: חמישיית ג'קי מקלין. ההקלטה החיה זהה לתקליטור "Jackie Mclean Dynasty". המוזיקאים כאן הם: ג'קי מקלין (סקסופסון אלט), רנה מקלין (סקסון טנור), הוטפ גלטה (פסנתר), נט ריבס (בס) וקארל אלן (תופים).

ג'וני הודג'ס (1907-1970)
ג'וני הודג'ס בנה את המוניטין שלו בלהקתו של דיוק אלינגטון, שאליה הצטרף ב-1928. צליל סקסופון האלט המלוטש חדור הנשמה שלו, עם הוויברטו הרחב והרגישי שלו -תואר ע"י אלינגטון כ"כל כך יפה שהביא דמעות לעיניים" – הוא הוצג על רפסודה ההקלטות של הדוכס, כולל “A Prelude To A Kiss”. גם צ'רלי פארקר וגם ג'ון קולטריין היו ממעריציו. וידיאו: Passion Flower בפסנתר – דיוק אלינגטון.

ג'ו הנדרסון (1937-2001)
בצליל הטנור של הנדרסון אי אפשר לטעות: חזק, חזק. במקור מאוהיו, הנדרסון הטביע לראשונה את חותמו ככנגן הארד בופ ב-Blue Note בתחילת שנות ה-60. הוא הקליט עם הוראס סילבר (את הסולו של הנדרסון שתוכלו לשמוע ב"Song For My Father" של סילבר). הנדרסון גם הוסיף אלמנטים לטיניים למוזיקה שלו, ובשנות ה-70, יצא לדרך חופשית וחקרנית יותר של ג'אז. וידיאו: "דספינדו" עם אנטוניו קרלוס ז'ובים

ג'וני גריפין (1928-2008)
למרות קומתו הפיזית הנמוכה, התעוזה של גריפין יליד שיקגו על הסקסופון הטנור זיכתה אותו בכינוי "הענק הקטן". גריפין, נגן הארד בופ מובהק, החל את קריירת הסולו שלו בשנות ה-50 ולבסוף עבר לאירופה, שם שהה עד מותו. הוא היה מאלתר ללא חת עם צליל מרשים מאוד. וידיאו: When We Were One עם  דני קלארק – תופים, ג'ימי ווד – קונטרבס, קני דרו – פסנתר.

האנק מובלי (1930-1986)
מובלי, שנולד בג'ורג'יה וגדל בניו ג'רזי, עלה על הרדאר של חובבי הג'אז בתחילת שנות ה-50 כחבר ב-The Jazz Messengers, לפני שיצא לקריירת סולו שהפיקה 25 אלבומים עבור Blue Note. פחות קשיח מקולטריין וסוני רולינס, אבל לא מלודי כמו סטן גץ. הטון המעוגל של מובלי זיכה אותו בתואר אלוף הסקסופון במשקל בינוני של הטנור.

ארט פפר (1925-1982)
נגן מוביל של סצנת הג'אז של החוף המערבי בארה"ב שלאחר המלחמה. התגלותו של פפר החלה עם הופעות בלהקות של סטן קנטון. כמו הרבה מוזיקאי ג'אז שעבדו בשנות ה-50 – כולל רבים מטובי סקסופוני הג'אז של התקופה – הקריירה של פפר הייתה נגועה בהתמכרות לסמים. אבל אפילו הימים שבילה בכלא לא יכלו להכתים את היופי הלירי של צליל סקסופון האלט הייחודי שלו, ששורשיו היו בביבופ.

קולמן הוקינס (1904-1969)
מי שכונה עם הכינוי Bean או Hawk, קולמן הוקינס, סקסופוניסט הטנור יליד מיזורי היה דמות דומיננטית בפיתוח הסקסופון ככלי סולו בר-קיימא. ההקלטה שלו מ-1939 של "Body And Soul", עם אלתור סולו מורחב סביב ומעבר ללחן הראשי של השיר, היווה game-changer שפתח את הדלת למוזיקאים כמו צ'רלי פארקר. למרות שהוא היה מזוהה עם סווינג של להקה גדולה, הוקינס ניגן בסגנון בופ מאמצע שנות ה-40 ואילך. הצליל שלו היה גדול, נושם ובשרני. וידיאו: קולמן הוקינס וצ'רלי פרקר 1950

לסטר יאנג (1909-1959)
מוודוויל, מיסיסיפי, יאנג – היפסטר שפיתח שפת ג'אז משלו – עלה לגדולה בעידן הסווינג של שנות ה-30, כשניגן עם קאונט בייסי ופלטשר הנדרסון. הטון החלק והרך שלו והסגנון האוורירי והזורם בקלילות השפיעו מאוד על נגני טנור ןביניהם סטן גץ, זוט סימס ואל קון. יאנג נחשב כמשורר הסקסופון הטנור. וידיאו: 'Pennies from Heaven' ב-1950.

דקסטר גורדון (1923-1990)
בשל גובהו הוא כונה Long Tall Dexter. גורדון היה סקסופוניסט הטנור המשמעותי הראשון של סגנון ה-ביבופ. הוא החל את קריירת ההקלטות שלו בשנות ה-40. הצד החזק של גורדון היה בלדות, שאפשרו לטון העשיר והרגשי שלו להעביר תוכן רגשי. וידיאו: Body And Soul

סטן גץ (1927-1991)
למרות שמקורו בפילדלפיה, סטן גץ הפך לנגן הסקסופוניסט הטנור הבולט של סצנת החוף המערבי של ארצות הברית של שנות ה-50. הטון המפתה, הלירי להפליא שלו, בשילוב עם סגנונו הקטיפה והלא מתאמץ – א-ה לסטר יאנג – זיכו אותו בכינוי The Sound. מוזיקאי רב תכליתי להפליא, גץ יכול לנגן בופ, בוסה נובה (שהוא עזר להכניס למיינסטרים בארה"ב, לא מעט באלבום Getz/Gilberto עם הלהיט האייקוני שלו "The Girl from Ipanema") ופיוז'ן, וגם התארח בהקלטות פופ. וידיאו: סטן גץ וצ'ט בייקר 1983.

סוני רולינס (נולד ב-1930)
סוג של מחלת ריאות השתיק את סקסופון הטנור של רולינס מאז 2012, אבל הוא נשאר הסקסופוניסט הגדול האחרון של תור הזהב של הג'אז. נולד בשם וולטר תיאודור רולינס בניו יורק, הקריירה שלו יצאה לדרך בשנות ה-50 והסאונד הגדול והחזק שלו, בשילוב עם כישרונו לאלתור מלודי, העניקו לו את הכינוי סקסופון קולוסוס, ענק סקסופון (Saxophone Colossus) וידיאו: ג'אז בוינה 2011.

ג'ון קולטריין (1926-1967)
קולטריין כתב מחדש את הספר על נגינה בסקסופון טנור וגם קידם את הפופולריות של גרסת הסופרן של הכלי. החל את דרכו כנגן בלוז בברים. הואנחשב כסקסופוניסט הג'אז המשמעותי ביותר אחרי צ'רלי פארקר.
קולטריין זכה לתהילה עם החבורה של מיילס דייויס במהלך אמצע עד סוף שנות ה-50, תוך שהוא נהנה מקריירת סולו מקבילה שהפיקה בסופו של דבר את A Love Supreme, אחד מאלבומי הג'אז האיקוניים ביותר בכל הזמנים. סגנונו הפורח והשופע הומשל לעתים קרובות ל"גליונות של קול". המוזיקה של קולטריין תמיד התפתחה והתקדמה מהארד בופ ועד לג'אז מודאלי, רוחני ואוונגרד. וידיאו: רביעיית קולטריין Impressions עם מקוי טיינר – פסנתר, ג'ימי גאריסון – בס, אלווין ג'ונס – תופים

צ'רלי פארקר (1920-1955)
בראש רשימת סקסופוני הג'אז הטובים ביותר אי פעם. הוא האיש שמעריציו כינו בפשטות בירד. אם הוא היה חי מעבר לגיל 34, מי יודע מה הוא היה יכול להשיג. האלטואיסט מקנזס סיטי היה אחד האדריכלים העיקריים של מהפכת הג'אז שלאחר המלחמה הידועה בשם ביבופ, שהופיעה בניו יורק באמצע שנות ה-40. הוא סלל מסלול הז'אנר לשנים הבאות. הסגנון המעוטר והטכניקה המופלאה של פארקר, ששילבו שטף מלודי עם כושר המצאה כרומטי והרמוני, הוכיחו את עצמם כבעלי השפעה עמוקה. למרות שהוא מת כבר יותר משישה עשורים, אף סקסופוניסט עדיין לא האפיל עליו מבחינת חשיבותו. וידיאו – צ'ארלי פרקר וקולמן הוקינס 1950