השילוב של "ציפיה" "דמעות של אימהות" והגעה ל"אושר" יכול להתפרש כסוג של כמיהה לגאולה/ ביאת המשיח. צער האמהות הכואבות בחשאי או מעמדה של ירושלים הם שמניעים את עומרי כהן לשיר כמיהה רוחנית? ההאנשה של העיר ("תפלס דרכה בין אבניה, תשרה עליה שכינתה") מבטאת את היחס האישי המיוחד אליה. כהן ניסה לחבר בחיבור רופף בין ההרגשה ה"לא שקטה" שלו, צערן של אמהות, ומעמדה של העיר. היומרה לא קטנה. גם אם אתה לא ממש יורד למהות התובנה, עדיין קיימת תחושת העצבות האמיתית העולה על מסלול מידטמפו מלנכולי קליט בקצב אחיד. המוסיקה מסמנת איזו נגיעה בתחושה שעברה עליו. העיבוד וההפקה המוסיקלית הצליחו לייצר את האווירה האופפת את התחושה. הביצוע אינו גולש לדרמה, משדר שילוב של ערגה וגעגוע ממקום אמיתי. אגב, קולו של עומרי כהן בשיר הזה הזכיר לי את הצבע הקולי וצורת ההגשה של עידן רפאל חביב. הדמיון אפילו מפתיע.
איזה שקט לא שקט/ הרוח בפניי/ הראש מלא מחשבות/ על אושר ומתי
שנים של ציפייה/ עולות אל מול עיניי/ דמעות של אמהות/ הכואבות בחשאי
ובתוכה עירי ידעה/ היא עוד תשוב אל מקומה/ תפלס דרכה בין אבניה/ תשרה עליה שכינתה
שנים של ציפייה/ עולות אל מול עיניי/ דמעות של אמהות/ הכואבות בחשאי
ובתוכה עירי ידעה/ היא עוד תשוב אל מקומה/ תפלס דרכה בין אבניה/ תשרה עליה שכינת
