נעל ת' הפחדים שלו בשירותים, סגר את החלומות במזוודה. כיבה את המוח. עם המטפורות ההורסות האלו – עופרי שגיב נשמע פיגוע נפשי מהלך. נזק בלתי הפיך. צמוד לצד האפל של החיים. מכל הדרמה שהוא מתאר לא ברור אם מדובר בבעיה כרונית שהוא רואה רק שחור? או במילים פשוטות – רואה את מה שלא טוב בכל דבר ואינו מצליח להילחם בזה?
עופרי משחזר משהו מימיו כנער מול ההורים ואם דומעת, אבל הסיטואציה נטמעת בבעיה הגדולה – פסימיות אין קץ.
מבנה השיר, המוסיקה מייצרים סיפור מפוקח, מודעות עצמית, ועם זאת טעון רגש עמוק שהופך דרמה של זעקה והבעת כאב בקול עוצמתי ודואב שמגיע עד פלצט. הלחיצה של עופרי על הרגשות נשמעת ואמינה, ועדיין התחושה היא של טקסט מוגזם ופאתוס לא מבוקר, עולה על גדותיו.
צילום יח"צ: רועי בר
עופרי שגיב שחור
אני זוכר את הימים שלי כילד/ את הימים שכבר סגרתי מאחור
פחדתי מוות מללכת לבית ספר/ ועוד יותר פחדתי מלחזור
אבא מגלה ת'סימנים על הכתפיים/ ואמא מחבקת לא רוצה שאני אדאג
אז היא בוכה בשירותים אני מנגב עם הבגדים/ את הדמעות שלה כדי שלא יכאב
נעלתי ת'פחדים שלי בשירותים / בראש שלי רצים שירים
זירת אגרוף, אני על הרצפה/ מחזיק את הדמעות בפנים
אמרו תחזיר אז מה עושים/ החלומות שלי היו סגורים במזוודה
אני רואה שחור/ וכבר למדתי מכל הצלקות/ שאין לי דרך לעצור
פשוט עוצם את העיניים מחכה שיום אחד זה יעבור
אני רואה שחור
אני זוכר את הימים שלא עברו לי / את המילים שלא נתנו לי אז לישון
אני זוכר ת'חברים שלא היו לי/ את כל הכעס שעצרתי בגרון
שיחקתי אלף משחקים/ ישבתי עם סתם אנשים
ניסיתי לכבות את כל נורות האזהרה
ברחתי מעצמי שנים סחבתי על הגב סלעים
בסוף מצאתי את עצמי צועק בחזרה
אני רואה שחור/ וכבר למדתי מכל הצלקות/ שאין לי דרך לעצור
פשוט עוצם את העיניים מחכה שיום אחד זה יעבור
אני רואה שחור
רציתי רק לשכוח/ ניסיתי גם לסלוח
נלחמתי בעצמי עד שלא נותר בי כוח
כיביתי את המוח/ כותב במקום לצרוח את כל מה שישב לי על הלב
אני רואה שחור/ וכבר למדתי מכל הצלקות/ שאין לי דרך לעצור
פשוט עוצם את העיניים מחכה שיום אחד זה יעבור
אני רואה שחור
