הסיפור של פו פייטרס לאורך השנים טראומטי. הם עלו כעוף חול מאפר נירוונה לאחר מותו של קורט קוביין, אך 28 שנים לאחר מכן, הם התמודדו עם אובדן משלהם בדמות פטירתו בטרם עת של טיילור הוקינס. ובכל זאת, חמישה עשר חודשים לאחר מכן, הם עדיין כאן.
But Here We Are, האלבום ה-11 של Foo Fighters, מציג להקה לאחר שנה של אובדנים, התבוננות פנימית אישית וזכרונות מרירים. תגובה כנה ואכזרית רגשית לכל מה ש-חברי הלהקה חוו לאחרונה, מצש שני Here We Are היא עדות לכוחות הריפוי של מוזיקה, חברות ומשפחה.
האלבום נפתח ב-"Rescued", השיר הראשון מבין 10 שירים שמציגים את הטווח הרגשי החל מזעם וצער ועד שלווה וקבלה, ושלל היבטים ביניהם. זהו מעין מסע מאז הנאיביות של הופעת הבכורה של פו פייטרס מ-1995, עשרות שנים של בגרות ועומק, חברים שמוצאים מפלט במוזיקה שהפגישה אותם מלכתחילה לפני 28 שנים, תהליך שהיה וממשיך להיות מרפא.
הסאונד שלו, חוזר חזק לימים הראשונים של הפייטרס עשיר באותה מידה, במיוחד כשמדובר בתיפוף של דייב גרוהל (נראה ללא ספק כמו חיפוש דחוף אחר קתרזיס ). יש כאן הרבה שירים מוכנים לאצטדיון החל מהפותחן 'Rescued' שצורח לשמיים, בהמשך דייב חופר עמוק יותר, מצייר תמונות במילים ישירות מוחצות ("אתה בסדר? אני לא יכול לדעת / האם תספר", הוא שואל ב-'Beyond Me'), ומגיע לכאב קשה בעשר דקות של ‘The Teacher’ כשהוא צורח "תתעורר" על צליל גיטרות תואם שמבליט הבהלה. ב- Rest השברירי הוא הור שר לוויה: "אתה יכול לנוח עכשיו / אתה תהיה בטוח עכשיו", הוא ממלמל, חותם על אלבום שאני הלך לעשות עליו הרבה רפיט.
'אבל הנה אנחנו' הוא מצג רוק נפלא של אחווה וחקירה חריפה וכואבת של אובדן. הוא מבולגן, שאפתני ומהמם, כשהחברים של Foo Fighters בהרכב הנוכח מותחים עצמם לגבולותיהם ומעבר להם. 'אבל כאן אנחנו' הוא תזכורת לכוחה המרפא והמאחד של המוזיקה.
זו תזכורת לכך שפו פייטרס הם להקה גדולה יותר מכל חבר בודד – כולל גרוהל – להקת רוק שגם כשהמצב נהיה קשה, יודעת שיש עבודה לעשות, ואין דרך טובה יותר להתמודד עם החיים מאשר לזרוק כמה אקורדים אולטימטיביים ולחבור אל העננים האפלים.
