פסטיבל נואיבה 1978 עטיפת התקליט

פסטיבל הפופ נואיבה 78

לא תמיד צריכים לדרוש מפסטיבל שיעשה שלום, או שיהיה שיהיה וודסטוק.

4/5

אני זוכר את הנסיעה הזו למדבר. עוברים את אילת וממשיכים הלאה, אין גבול, אין דרכונים. היינו אז ב-78' נפעמים מעצם הרעיון של פסטיבל במדבר.בחור בשם איתן גפני הרים עיר פופ על החולות. טומי פרידמן הקים, כמו שכותבת המפיקה תלמה אליגון, אימפריה של רמקולים, מקרופונים, קונסולות.  יעקב מורנו הקליט, בישל ותיקן באולפני טריטון ז"ל.
אני זוכר יותר חול וסרטנים מאשר שירים ואמנים. שלוש יממות של פסטיבל. כשאני מסתכל על הרשימה, אני מבין למה.נואיבה לא הייתה יכולה היות וודסטוק ישראלי. פסטיבל נואיבה אולי רצה להיות וודסטוק ישראלי. אבל הוא היה פסטיבל פופ ישראלי קטן וא-פוליטי ליד חופים מקסימים בסיני.
שרק תבינו  איפה היינו אז: צביקה פיק שר בנואיבה את "שיר הקטר" ו"אהבה בסוף הקיץ". יגאל בשן שר "בנואיבה הדגים כותבים שירים". הדגים כתבו שירים, הסרטנים יצאו מהחורים, הזמרים שרו את השירים. היה נחמד.
דורי בן זאב, שהינחה הזכיר שאנחנו בכל זאת "מידל איסט", וסיפק גם את "ננסי ננסי ננסי". דיוויד ברוזה התרפק על המנגינה שהכי הזכירה את המדבר – "שיר אהבה בדואי" והבטיח ש"יהיה טוב" בשיר השלום היחיד בפסטיבל.  ובסיום עלה שלום חנוך, כלומר משב של רוק ישראלי שבישר על "סוף עונת התפוזים" והתרפק על "לא יודע איך לומר לך".
וגם גרי אקשטיין ("בלוז בית הקפה") ואסתר שמיר ("המלך עירום")  וחנן יובל ("שיר החוף") ומיקי גבריאלוב וקורין אלאל (דואט – "אנחנו לא לבד") היו שם בנואיבה של 1978, שלא היתה פסטיבל שלום ולא וודסטוק ישראלי. לשלום עם מצרים שהגיע כעבור שנה לא היה כל קשר לפסטיבל הזה או לדיוויד ברוזה. אבל לא תמיד צריכים לדרוש מפסטיבל שיעשה שלום, או שיהיה שיהיה וודסטוק.

פסטיבל נואיבה 1978 – תיעוד של הערוץ הראשון

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

9 תגובות

  1. הופיע גם להקת גן עדן משום מה לא ברשימה, להקה שהקדימה את זמנה בישראל שהרוק עוד היה במרתפים

  2. 1978
    פסטיבל מדהים. ניגנתי שם עם יהודית רביץ ויוני רכטר, יחד עם רונן רבן, יוסי שלמון ודובי קיזלשטיין. תקופה מיוחדת!!

  3. קצת מזכיר את הפסטיבל הראשון (מבין שלושה) שנערך באי וייט ב-1968. קטן יחסית ואינטימי, גם שם היו 10,000 איש בערך, רובם היפים שבאו לשדה תירס קצור על יד חווה באי כדי לראות ולשמוע למשך לילה אחד עד עלות השחר את הג'פרסון איירפליין הענקים, טי-רקס בגלגול המוקדם כשעוד ניגנו בזוג (גיטרה ובונגוס) על פיות וצוענים ואגדות, מוזיקה שההיפים אהבו מאוד, כמה שנים טובות לפני תקופת הגלאם של מארק בולאן בשנות ה-70. היו שם גם העולם המטורף של ארתור בראון, שהופיע עם הלהיט הענק Fire כשקסדה בוערת מחוברת לראשו, פלסטיק פני, המיראז', אורנג' בייסיקל, ועוד. ככה סתם, היפים יושבים או שוכבים באמצע שדה תירס שניקצר ושומעים מוסיקה טובה, מעשנים קצת, באווירה כיפית וחופשייה. היתה פעם מוסיקה טובה, וגם אנשים טובים, חבל שנגמר…

  4. איש יקר, אסף, מגיב מספר 2, לך לך לדרכך וחפש את ערכיך המוזיקליים…
    אלבום גאוני של פסטיבל שהקדים את זמנו, יצירה ישראלית אותנטית ונעימה.

  5. אלבום בינוני מאד שחוץ מ"חגיגה בנואיבה" המשמח (אולי בזכות מתי כספי ויהודית רביץ) , אין לו שום ערך מוזיקלי. היסטורי בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן