ההופעה הזו היא הרבה יותר מספיישל טלוויזיוני מוזיקלי. היא למעשה מפגש בין שלושה עולמות מוזיקליים: הפרייזינג והסווינג של פרנק סינטרה, הג'אז והווקאליות של אלה פיצג'רלד, והבוסה-נובה הברזילאית של אנטוניו קרלוס ז'ובים. היא צולמה בתקופה שבה סינטרה כבר היה בשיא מעמדו (1967) – לא רק כזמר אלא ככוכב תרבות בינלאומי.
מהפתיחה מה שבולט הוא הביטחון המוחלט שלו. סינטרה כמעט אף פעם לא נראה כאילו הוא "מתאמץ לשיר". הוא נכנס למשפט, מניח את הקול במקום המדויק, משחק עם הקצב – וזהו.הסוד שלו הוא לא עוצמה קולית יוצאת דופן אלא שליטה בפרייזינג – מתי להקדים מעט את הקצב, מתי להישען מאחוריו, איפה לקחת נשימה, איזו מילה להדגיש ומתי דווקא לא לשיר. הוא מתייחס למילים כאילו הן דיאלוג. זו אחת הסיבות שסינטרה נשמע לעיתים יותר כמו שחקן שמגלם שיר מאשר זמר שמבצע אותו.
כאשר אלה פיצג'רלד נכנסת לתמונה, משתנה מיד האופי של המופע. ההבדל ביניהם:סינטרה – מספר את השיר. אלה – מנגנת בו. אצל אלה אפשר לשמוע את החופש של זמרת ג'אז: שינויי קצב, אלתור, משחק עם המלודיה והיכולת להפוך משפט פשוט למשהו חדש בכל ביצוע, והדבר היפה הוא שסינטרה לא מנסה להתחרות בה. הוא נותן לה מקום. במובן מסוים, זו שיחה בין שני סוגים של גאונות ווקאלית: סינטרה שואל: "איך אני מספר את הסיפור?" אלה שואלת: "מה עוד אפשר לעשות עם המנגינה?"
ואז מגיע ז'ובים ומשנה את האווירה מביא איתו משהו שונה לחלוטין. הבוסה נובה אינה בנויה על אותה תחושת Swing אמריקאית. היא הרבה יותר שקטה, אינטימית, הרמונית, ריחופית, מתאימה לסינטרה באופן כמעט מושלם.
החיבור בין השניים כבר הוכח קודם לכן באלבום המפורסם Francis Albert Sinatra & Antônio Carlos Jobim מ-1967. השירים של ז'ובים מאפשרים לסינטרה להוריד את הווליום ולהפוך כמעט ללחישה. סינטרה לא צריך קול גדול כדי להישמע גדול.
מבחינה טלוויזיונית המופע לא נראה כמו מופע פופ מודרני שבו המצלמה מנסה כל הזמן לייצר אדרנלין. הצילום נותן לזמרים להיות בפריים. אין צורך באפקטים. האלגנטיות מגיעה מהביצוע עצמו: חליפות, תזמורת, תאורה, במה מינימליסטית ומצלמות שמתרכזות בפנים ובשפת הגוף. הגרסה המשוחזרת (HD Remastered) מאפשרת לראות פרטים שבשידור המקורי היו קשים יותר לצפייה.
אם צופים בהופעה הזו היום, קל להבין למה סינטרה הפך לאחד הזמרים החשובים במאה ה-20 – לא משום שהוא שר הכי גבוה, ואפילו לא בזכות טווח קולי יוצא דופן אלא בזכות האישיות המוזיקלית.הוא יכול לקחת משפט פשוט, לשנות מעט את התזמון, להדגיש מילה אחת, ופתאום המשפט מקבל משמעות אחרת. זו אמנות של ניואנסים, ובמפגש עם אלה וז'ובים הניואנסים האלה מקבלים מסגרת מושלמת.
<
