"פוטומיו" תמיד מפתיעה כשמדובר במשבצת "מוסיקת העולם". הפעם – באנתולוגיה אתנית יפה בצבעוניותה ובצניעותה. מסובבים גלובוס ומגיעים לביקור קצר בקובה. זה מתחיל ב-El Chacal של חוזיי קונדיי אולה פרסקה. קלטתם את השם? כמה שזה קובני. גם הקצב, הריקוד. לפי הביוגרפיה בדפים המרהיבים של הדיסק (את האריזות והספרונים של פוטומיו אי אפשר להשיג בשום אימיול) – חוזיי נולד בארה"ב להורים שהיגרו מקובה. לפי המוסיקה בשיר הנ"ל שתורגם לאנגלית – The Jackal, הבחור צמוד לשורשים, כשהוא שר שיר נגד האלימות גם בשם השינוי-מהפך הפוליטי. על אחד שהוא גיבור בעיני אחדים ופושע בעיני אחרים.
שיר 2: איגנסאו "מאסאקותיי" קארילו ב- Lagrimas Negras לוקח אותנו אל קבוצת הבואנה ויסטה, מהמוסיקאים והזמרים שקמו לתחייה בעשור האחרון לא מעט בזכות הסרט "בואנה ויסטה סושל קלאב" של ריי קודר שגילה אותם לעולם. קארילו הוזמן להשתתף בקבוצת האולסטארס הקובנית כזמר מוביל, וב-2001 חזר להקליט. כאן הוא שר את הקלאסיקה הקובנית "לגרימס נגראס" – "דמעות שחורות" – "למרות שנטשת אותי/ למרות שהרסת את חלומותי/ במקום פרידה זועמת/ אני מכסך בברכותיי" 2
הדוגמאות מייצגות אוסף של 10 שירים מן הישן והחדש המזוהים עם המוסיקה של בתי הקפה של קובה – על סגנונותיה השונים. אחדים מהשירים מאפיינים השפעות מהתנועה הנקראת nueva trova – שיצגה פאן-אמרקניזם בכל הקשור למסורות עממיות. חלק אחר מהשירים מייצגים סגנונות כמו Guajiras, בולרו רומנטי, שהיוו את הבסיס להקלטות המחודשות של Buena Vista Social Club – השילוב בין המלודיה האירופאית והמקצבים האפריקנים.
שמות? אחדים מהם אגדות בקובה, פחות מוכרים מחוץ לגבולות המדינה אן בכלל. למשל Pedro Luis Ferrer יוצר ומופיע מאז 1960 ומשמש מקור השראה והשפעה למוסיקאים קובנים צעירים. פדרו הוא יוצר מעורב שיצא לא אחת נגד ממשלת קובה, כאן הוא שר דואט עם בת ולנה. לעומת זאת Como a cada manana ("כמו בכל בוקר") הוא חיבור של סגנון הסון הקובני עם ריתם נ' בלוז מודרני.
פליקס באלוי (Felix Baloy) הוא אחד הקולות הקובנים הרומנטיים היותר מוכרים. תשאלו כל קובני שני ברחוב, והוא יזהה את הזמר הזה עם להקןת Orquesta Reve, Tropicuba וגם Son 14. כאן מקבלים ממנו בולרו שנקרא "אחרי הלילה" (Despues de Esta Noche)
Asere מהוואנה מייצגת את הדור החדש של המוסיקה הקובנית ממשיכי מסורת ה-Son, ה-Guaracha וה-Bolero. כאן בשיר Corazon- "אהובה".
כבר אמרתי – אסופה צנועה, אותנטית, לא להיטים גדולים, למי שמחפש את יפי הדבר האמיתי.
בתמונות מלמעלה למטה: פדרו לואיס פרר, Asere, פליקס באלוי
וידיאו: פדרו לואיס פרר & לנה פרר
