חיפשתי בנרות שיר כזה. לפעמים יש תחושה שאתה חי בחברה של אנשים שטחו עיניהם לראות את המציאות, והם רואים את מה שטוב בעיניהם, משיחי שקר, מחרחרי מלחמות, פוליטיקאים קטנים שמתלהמים, קהל עדרי שממשיך לחגוג כאילו הכל טוב.
בא רועי צמח, ובפשטות  מצמררת מחזיר לתמונת הכאוס האמתית השוררת בכל אתר ואתר, חילוני כדתי, למלחמת העולם שבה כולם מנוצחים – "האדם שהיינו/ הנבל המושלם". התחושה היא אכן, שתאוות המלחמה הפכה לסיבת קיומו של האדם, ושהזכרת המשג שלום תגרום צחוק לעגני.
המוסיקה משדרת בקצב איטי ובצליל רועם את האפוקליפסה עכשיו. גדי רונן בטון סרקסטי נוגה מספר את אשר רואות העיניים. זה אינו רוק בועט, אלא תבנית מוסיקלית בנוסחי האלקטרו פופ המלודיים, בקצב קבוע, בצלילים אלקטרוניים דרמטיים שמשדרים את תחושת התעתוע שבתוהו ובוהו.

הַמַּעֲרָב הִבְטִיחַ/ וְשׁוּב לֹא קִיֵּם/ בַּמִּזְרָח כּוֹרְתִים רָאשִׁים/ לְמַעַן הַשֵּׁם

בַּצָּפוֹן בּוֹנִים מִגְדַּל / וְעוֹד חוֹמָה/ הַדָּרוֹם מִתְדַּפֵּק לוֹ

בַּכְּנִיסָה

 מַהְפְּכָנֵי מִקְלָדוֹת/ מְרוֹקְנִים מַחְסָנִיּוֹת/ עוֹד קְרָשִׁים לַמְּדוּרָה/ בַּכִּיכָּר הַכְּחוּלָּה

שְׁלִיחֵי אֱמוּנָהּ / נוֹשְׂאֵי אֲבוּקָה/ מַמְתִּינִים בְּאִי-שֶׁקֶט

לְיוֹם פְּקוּדָה

 זוֹ מִלְחֶמֶת עוֹלָם,/ נִיגָּפִים בָּהּ כּוּלָּם/ האָדָם שֶׁהָיִינוּ/ הַנָּבָל הַמּוּשְׁלָם

 מִי נוֹגֵס בַּתַּפּוּחַ/ מִי זוֹרֵעַ פֹּה רוּחַ/ מִי קוֹצֵר כָּאן סוּפָה/ מִי מַרְעוֹם לִפְצָצָה

מִי שׁוֹלֵף אֶת הַחֶרֶב/ מִי תָּאֵב לְפֻוּרֽקן/ סִיגַרְיָה אַחֲרֵי/ סְעוּדָה אַחֲרוֹנָה

זוֹ מִלְחֶמֶת עוֹלָם,/ נִיגָּפִים בָּהּ כּוּלָּם/ הָאָדָם שֶׁהָיִינוּ/ הַנָּבָל הַמּוּשְׁלָם