ספר השירים האמריקני הגדול הוא לא ספר פיזי, אלא כינוי לאוסף הקאנוני של שירים אמריקניים שנכתבו בעיקר בין שנות ה־20 לשנות ה־50 של המאה ה־20, והפכו לסטנדרטים – במיוחד בג’אז הווקאלי.
את רוב השירים כתבו מלחינים ופזמונאים שפעלו בברודוויי, בהוליווד ובטין פאן אלי, ביניהם: ג’ורג’ ואיירה גרשווין, קול פורטר, אירווינג ברלין, רוג’רס והאמרשטיין, הרולד ארלן,ג’רום קרן. אלה שירים שנכתבו במקור למחזות זמר או סרטים – אבל חיו חיים ארוכים הרבה מעבר להקשר המקורי שלהם.
המאפיינים של שירי הג’אז הווקאליים הגדולים – מנגינה חזקה ובלתי נשכחת שניתן לזהות אחרי שני תווים, לעבד מחדש בלי לאבד את הזהות. זו הסיבה שכל זמר גדול נשמע “הוא עצמו” על אותו שיר.
הפזמונים עוסקים לרוב באהבה, כמיהה, געגוע, פרידה, אכזבה רומנטית לצד תקווה. השפה: בין חכמה, שנונה, לפעמים אירונית ועד פשוטה מאוד.כמעט בלי סלנג, מחורזת מדויק.
רוב השירים בנויים במבנים שנותנים יציבות לזמר, מאפשרים גמישות לפרשנות רגשית, פתוחים לאלתור קצבי ומלודי גם זמרים “לא ג’אזיים” יכולים לשיר אותם – וזמרי ג’אז יכולים לפרק ולהרכיב מחדש.
המוזיקה משרתת את המילים, שינויי הרמוניה מדגישים מילים דרמטיות, קו מלודי עוקב אחרי הדיבור הטבעי בפרייזינג (פיסוק) מוזיקלי, לכן הביצוע הווקאלי חשוב לא פחות מהלחן.
בניגוד לפופ מודרני לא מחפשים שואו קולי אלא כוונה, סיפור, נוכחות. זמרת כמו בילי הולידיי שינתה היסטוריה בלי טווח עצום – רק דרך פרשנו
שירי ג’אז ווקאליים גדולים לא תלויים בתקופה, שורדים שינויי סגנון, נשמעים רלוונטיים גם אחרי 80 שנה. זו מוזיקה שנועדה להישמע שוב ושוב, כל פעם אחרת. אותו שיר יכול להיות רומנטי אצל אלה פיצג’רלד, שבור אצל בילי הולידיי, אלגנטי אצל סינטרה, אינטימי אצל ליידי גאגא (בגרסאות מודרניות). הסטנדרט הוא חומר גלם – הזמר הוא הסיפור. אם אינסטרומנטליסטים מגדירים את הג’אז דרך אלתור,
זמרי הג’אז הגדולים הגדירו אותו דרך משמעות.
שירי הג’אז הווקאליים הגדולים הם מפגש נדיר בין פשטות לכוח, בין אינטלקט לרגש, ובין מסורת לחופש.
תגובה אחת
מעולה, כן ירבו בכל הסגנונות !