ייתכן, ואף סביר להניח, שריי צ'ארלס הציג כמה הופעות גרועות או לפחות שטחיות בקריירה שלו, אבל "50 שנים במוזיקה" אינו אחד מהם. שילוב עם כישרונו העצום, התלהבותו הטבעית ושמחתו בנגינה הספיקו כדי להתעלות מעל המגבלות של כל סצנה נתונה – במקרה זה, אולם קונצרטים מלא בקהל זוהר שכמעט ולא נראה מעבר לזרקורים.
למעשה, אם יש חיסרון משמעותי כלשהו במופע הזה בן 90 הדקות, שהוקלט ב-1991 בפסדינה, קליפורניה, זה שאין מספיק ריי. ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-60, הוא הופיע כדי להשמיע גרסאות של כמה מהסטנדרטים שלו ("What'd I Say", "Busted", "Georgia On My Mind", "America the Beautiful"), יחד עם כמה מנות פחות שגרתיות ("Just for a Thrill" עם נגיעות קאנטרי, "Can't Keep a Good Man Down" עם הבלוז), כשהוא מעניק לכל מנגינה רעננות שאפשר היה לחשוב שהיא בלתי אפשרית, בהתחשב בכמה פעמים שביצע אותם. אבל יש קטע ארוך באמצע המופע שבו צ'ארלס אפילו לא על הבמה, וקלאסיקות כמו "Your Cheatin' Heart", "I Can't Stop Loving You" ו-"I Got a Woman" מבוצעות על ידי רנדי טרוויס, ג'יימס אינגרם ומייקל מקדונלד בהתאמה; זמרים טובים כולם, אבל לא בליגה עם האח ריי.
בינתיים, שלושה דואטים מניבים תוצאות מעורבות: ריי וסטיבי וונדר משתלבים מצוין ב-"Livin' for the City" ווילי נלסון נרגע עם הכוכב ב-"Busted", אבל מייקל בולטון הבוטה כמעט הורס את "ג'ורג'יה" עם הרגשות המוחצנים המוגזמים והשובבים שלו.  50 שנה במוזיקה זה בסדר גמור מבחינת מחוות, אבל אם כבר יש לך את חתן השמחה עצמו, תן ​​לו לנגן יותר.