"כלניות" מזוהה כל כך עם שושנה דמארי, מלכת הזמר העברי, שקשה היה להאמין שזמרת כלשהי תאתגר את עצמה בקאבר לשיר. זה קרה: ירדנה ארזי לקחה על עצמה את המשימה במסגרת "עבודה עברית" – מחווה לשישים שנות ימירה מקורית".
השיר הוא שריד מתוכניתו השנייה של התיאטרון הסאטירי "לי לה לו" מ-1945. רוב פזמוניו נכתבו ע"י נתן אלתרמן והולחנו ע"י משה וילנסקי. כך החל שיתוף פעולה בין היוצרים והזמרת. השיר נכלל לראשונה בתקליטה הראשון של דמארי, שיצא לאור ב-1948 – ועל שמו נקרא האלבום כולו – "כלניות".

על פניו – שיר טבע ובמרכזו ניצבים פרחי הכלנית אדומה מוטיב מרכזי בשיר הוא המחזוריות, כפי שהכלניות שבות ופורחות שנה אחר שנה, כך חוזרים הדורות על עצמם.

שְׁקִיעוֹת בָּהָר תִּבְעַרְנָה וְתִדְעַכְנָה,
אֲבָל כַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד תִּפְרַחְנָה….
כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר,
אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר.

בחלק הראשון מסופר על נערה צעירה המלקטת כלניות ועושה מהן זר על מנת לתת אותו לאמה. בחלק השני הנערה היא כבר עלמה, היורדת אל הגיא עם בחיר ליבה ה"לוהט באש כלניות"  ללקט כלניות. בחלקו השלישי של השיר, לאחר שנים רבות, הנערה היא כבר סבתא המקבלת זר כלניות מידי נכדתה. על-אף תהפוכות הזמן וקשיי היום, המלחמות והצער, החיים היפים עולים ופורחים שוב ושוב. כמוהם כפרחים הצומחים על אף הכל וחזקים יותר מההיסטוריה

ירדנה ארזי: "שיריה של שושנה דמארי היו מאז ילדותי פסקול עליה גדלתי וצמחתי. ביום העצמאות הארבעים למדינה, כשהוענק לה פרס ישראל, שרתי לה שיר שנכתב במיוחד בשבילה – "עגילי דמאר". זה היה רגע מאוד משמעותי בחיים שלה וגם בחיים שלי".

*** "כלניות" הוא הכינוי שניתן על ידי אנשי היישוב לחיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית, שהוצבה בארץ ישראל בספטמבר 1945. כצנחנים חבשו חיילי הדיוויזיה השישית כומתות אדומות, ובשל כך הדביקו להם אנשי היישוב את הכינוי "כלניות". ילדים עמדו בקרנות רחוב ושרו את השיר כשראו את החיילים, שקיבלו זאת כעלבון צורב. ר"ד וילסון, שחיבר לימים ספר על תולדות החטיבה, כתב שהחיילים הבינו שכוונת השיר היא שכמו הכלנית, ראשם אדום וליבם שחו.  משה ואלין איש תיאטרון לי-לה-לו סיפר, שבאחד הימים כיתרו חיילים את התיאטרון ועצרו את ההצגה בטענה ש"כלניות" הוא שיר חתרני נגד ממשלת המנדט. נגד השמעת השיר הוצא צו, שבוטל לאחר זמן קצר. 

שושנה דמארי כלניות

.