"שירים לדרלה" ("Songs For Drella") מחזיר לאיחוד המרגש הזה של לו ריד וג'ון קייל, הצמד מ- The Velvet Underground. הסרט הנדיר ניתן עכשיו לצפיה בסטרימינג.
הסרט ששודר לראשונה בטלוויזיה ב-1990 היה מופע של אופל וזעם. ריד וקייל נמנעו מראוותנות. הם ליוו את עצמם בגיטרה, ויולה ופסנתר על סט שחור גס. מדי פעם, על רקע צילומי מונוכרום נוגה משנות ה-60, היצירה שלהם לא היתה דומה לשום דבר שראינו אי פעם, אפילו בעולם המוסיקה. התובנה, הרגש הקר והכנות האכזרית שהשניים שפכו במהלך 55 הדקות, פתחו צוהר לעולם האמנות הניו יורקי של שנות ה-60. זה גרם למיתוס להרגיש אנושי – ולפופ ארט אישי מאוד. ניו יורק בשנות השישים הייתה מקום אפוף ניחוחות של אמנות ויצירה, מקום בו אמנים מחתרתיים ידועים יותר וידועים פחות מתעוררים לחיים.
היתה גם מקום רווי סמים, שחרור מיני ומרד בכל מה שאפיין את שנות החמישים השמרניות יותר.
על הקרקע הזו צומחת ידידות בין אנדי וורהול, אמן אקצנטרי שסיפור חייו הוא מראה של שינויים בתפיסות חברתיות, דתיות ואמנותיות, ובין לו ריד וג'ון קייל. וורהול נהג לאסוף אל חבורתו הצבעונית אמנים מכל תחומי היצירה, מיוצרי קולנוע מחתרתי ואנטי ממסדי ועד לאמני דראג שהופיעו במועדונים החשוכים של ניו יורק.
את לו ריד וג'ון קייל פגש וורהול בשנת 1965, כשראה את ה"velvet underground" בהופעה באחד המועדונים. החזות המרדנית של הלהקה, הכתיבה של ריד והאהבה המשותפת לעיר, גרמה לוורהול לקחת את הלהקה תחת חסותו.
וורהול שידך בין הלהקה ובין ניקו, נערת זוהר בלונדינית בעלת קול עמוק, ויחד יצרה החבורה את האלבום הראשון, בהפקתו. האלבום יצא בשנת 1967 והפך את הלהקה לאחת המשפיעות בעולם הרוק. באותה שנה הוציאה הלהקה גם את "white light/white heat", אחד מאלבומי הרוק הטובים של אותה תקופה וגם של ימינו אלה. ה"velvet underground" התפרקו אחרי סכסוך בין קייל לריד, והאחרון בחר לצאת למסע מוזיקלי אישי משלו, ו בלט עם שירים כמו "perfect day", "take a walk on the wild side" ו-"satellite of love".
קייל הפיק את אלבום הסולו של ניקו, ובשנות השבעים את אלבומה של פטי סמית, "Horses", שהפך לאחד מאלבומי הרוק המשפיעים של העשור.
ב-1987 וורהול הלך לעולמו אחרי מחלה קשה. ריד וקייל הרגישו צורך להספיד את האמן שהכיר אותם לעולם בדרך מיוחדת. לראשונה מאז סאגת הוולווט נפגשו השניים באולפן, כשקייל חמוש בקלידים וריד בגיטרה, הפכו השניים את את חייו של וורהול לסיפור מוזיקלי בן 15 פרקים.
"שירים לדרלה" שיצא בשנת 1990 נקרא כך על שם כינוי החיבה של וורהול. זהו מעין מסע על פני תחנות חייו, מילדותו של ועד למותו.הוא נפתח בשיר "Small town", פרשנות צינית לחיים בעיר קטנה- פיטסבורג שבפנסילבניה במקרה של וורהול – ומדבר על הכמיהה לניו יורק הגדולה.
בבימויו של אד לחמן, 'שירים לדרלה" מתחיל את מסעותיו של וורהול מנעוריו המנודים בפיטסבורג, פנסילבניה: "אני שונא להיות מוזר בעיירה קטנה, אם הם בוהים תן להם לבהות בניו יורק", ריד מתאר את אנדי כ"לבקן ציור ורוד עיניים עםעור רע, עיניים רעות, הומואי ושומני".
ריד וקייל ממשיכים עם תיאור החיים בקהילה הקטנה שיצר וורהול בניו יורק ("open house") ועבודתו מול האמנים שלקח תחת חסותו ("style it takes"). השניים לא חוסכים בביקורת על וורהול ויחסיו עם החברה מסביבו ("faces and names"), ומשתמשים גם בפרקים מהיומנים שכתב האמן.
התקליט מסתיים עם "hello it's me" – מכתב פרידה שכתב ריד בו הוא סוגר חשבון עם וורהול, מבקש סליחה ונפרד סופית מהאמן שנתן לו את ההזדמנות הראשונה.
"שירים לדרלה" הוא הזדמנות להכיר את הצד השקט של ריד וקייל, המשתקף בסיפור של וורהול.
