שי נחייסי שר את תוגת התפקחותו/התפכחותו. הוא מקבל את עצמו ביחד עם בדידותו בטונים המגיעים ממקום של פיו ולב שווים. ההחלטה – לקבל עצמו כפי שהוא ולקוות לטוב, כי כשאדם מודע למה שעובר עליו, הכל פחות כואב. מה חבל שהטקסט אינו קוהרנטי. משפט כמו "חיי הם תוצר של רצון והכרח" נשמע פרוזאי ומסורבל, כמו דיווח יבש על מצב, אינו מתחרז ואינו מתנגן. לנחייסי מומלץ פחות "הרצאה",  ויותר שיר. גם המשפט: "ונלחם כל הזמן לא טוב" לא ברור ומסורבל, אבל הביצוע טוען אותו במשמעות.
המנגינה והעיבוד לפסנתר ואקורדיון מסייעים לו לספר את סיפור הבדידות ופקיחת העיניים, ומובילים אותו בנתיב מלודי חם ומתיידד של פסקול דרכים (נכנס לפלייליסט?). השיר מתפתח שלב אחרי שלב, עד למהלך הדרמטי – "זו הדרך ועכשיו לא לבד", בו אוסף הדובר/הזמר כוחות להביע ברגש גואה את הביטחון שלו בבחירת דרך, שאומרת השתחררות ממועקה והכרה במה שיש. הרושם הוא של טרובדור אמוציונאלי אותנטי, שצריך ללטש את הטקסטים, לפני שהוא מוציא אותם לאור.

אין לי אלא לנסות לשחרר /לנסות לקבל שאני כבר אחר / שחיי הם תוצר של רצון והכרח / ונלחם כל הזמן לא טוב 
ולבד הוא עכשיו החבר / וברגע אחר הוא אויב מיודד / שנכנס ויוצא כשהלב מרופד / ואין מנוח כל הזמן רוצה לברוח
אין לי אלא לרצות לקבל / לקוות שהטוב כך עלי יתקבל / יחבק ויגיד אני פה אל תדאג / זו הדרך ועכשיו לא לבד
וטוב שברגע מתבהרת תמונה / עצירה מתוכננת של חוט מחשבה / של בריחה של ניתוק / של ריחוק של ריתוק
אין לי אלא לרצות לקבל / לקוות שהטוב כך עלי יתקבל / יחבק ויגיד אני פה אל תדאג / זו הדרך ועכשיו לא לבד.