הו, כמה רומנטי. הזוג שלומי-פבלו מתפייט על אהבה. השנים שרים את סיפורו של מי שמשהו השתנה בקרבו כלפי.  שולח אליה את המכתב שלא כתב, מילים שלא העז להשמיע. למה הסתיר ממנה עד היום? מה יום מיומיים  –  שהחליט לומר אותם ולרכך לה את הכאב, לבקש אהבה ולחלום איתה חלום שלא הגשים? הגזמתם. בשירים קלילים לא חופרים. נישאר באזור הגילוי והמשאלה, ונצא לפזז את הפופ הלטיני השוצף, קולח בזרם רגשות כמעיין מתגבר. אל תתווכחו עם הקונצנזוס. זה שיר שמעיד כי השידוך הפך  לנישואין מוצלחים מאוד.  משלימים זה את זה כמו נועדו. הכל כאן מחניף בדרגות היסטריות. המנגינה, הקצב, השירה. לתת לגוף לזוז, לא לקחת ללב. לתת לו לשמוח. העיבוד הדרום אמריקני יאפשר לכם להישאר באזורי השמחה המזיזים הסוחפים. תעשו את זה מתחת לחופה ענקית של שמיים.

אני שולח לך היום, את המכתב שלא כתבתי
עם המילים שלא אמרתי/ שלא העזתי להשמיע מעולם.
זה ירכך את הכאב, יצית חיוך על שפתותייך/ אולי תרגישי מנצחת
במלחמה שלא נלחמתי מעולם.ובלילה/ מול הכוכב הזוהר שיפול מעלינו,
נבקש את אותה משאלה: 'אהבה'/ מתחת חופה ענקית של שמיים
אני חולם איתך עכשיו/ חלום אבוד שלא הגשמתי,
עם הצבעים שלא ראית/ כי לא ידעתי לצייר לך מעולם.
את אמיתית לרגע קט/ אני שבוי בין שתי ידייך,
אבל אחר- כך נעלמת/ לתוך אמת שלא הכרתי מעולם…