אלבום ההופעה של תמיר גרינברג עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו ובעיבודיו של ירון גוטפריד, אינו עוד ניסיון "להלביש" זמר פופ על תזמורת סימפונית. להפך: הוא מדגים כיצד שני עולמות מוזיקליים שונים – סול וריתם אנד בלוז אמריקאי מצד אחד, ומסורת סימפונית אירופית מצד שני – יכולים להיפגש מבלי שאחד יבטל את השני. התוצאה היא מופע מהודק, בעל סאונד עשיר, שמעניק לגרינברג ממד נוסף של יוקרה ואינו פוגע בזהותו המוזיקלית.
גרינברג בנה את הקריירה שלו סביב אהבתו לסול הקלאסי. הוא אינו מנסה להיות זמר פופ ישראלי עכשווי, ואינו רודף אחר טרנדים של היפ־הופ, אלקטרוניקה או פופ ים־תיכוני. להפך, הוא נשמע כאילו גדל בדטרויט, ממפיס או פילדלפיה של שנות השישים והשבעים. הטון המחוספס, השימוש בפלצט, המשפטים הקצביים והנגינה על הפסנתר מעידים על זיקה עמוקה למסורת של ריי צ'ארלס, סטיבי וונדר, אוטיס רדינג ובילי ג'ואל יותר מאשר לזמר הישראלי הממוצע.
גרינברג משתמש ברבים מהמאפיינים המוכרים של ז'אנר הסול הקלאסי: הקריאות, ההשהיות, הבלוזיות והעליות הדרמטיות. אלא שהוא אינו מחקה אמן מסוים אלא מרכיב מהם שפה אישית. לכן נכון יותר לראות בו יוצר של ניאו־סול במובן הרחב – כזה שמכבד את המסורת אך אינו נשמע כהרכב מחווה.
במובן הזה הוא כמעט חריג בנוף הישראלי. בזמן שחלק גדול מהמוזיקה המקומית שואב השראה מפופ בינלאומי עכשווי, ראפ או מוזיקה אלקטרונית, גרינברג נשאר נאמן לעולם של סול וריתם אנד בלוז. הוא אינו מנסה להתעדכן בכוח. "הרוחות החדשות" אכן נושבות לידו, אך הן אינן משנות את הכיוון האמנותי שלו. זו בחירה שיש בה סיכון מסחרי, אך גם זהות ברורה.
התרומה הגדולה של ירון גוטפריד שהעיבודים אינם משתלטים על גרינברג, אלא בונים סביבו במה רחבה. כלי הקשת מרחיבים את ההרמוניה, כלי הנשיפה מוסיפים צבע, וכל התזמורת משמשת כמכפיל כוח לרגש שכבר נמצא בשירים. במקום להפוך את הסול לסימפוני, פריד מצליח להפוך את הסימפוני לגרובי.
השירים המקוריים של גרינברג כמו Tell Me Where The Light Goes מרוויחים במיוחד מהמהלך הזה. העיבודים מעניקים להם תחושת גודל שלא הייתה קיימת בגרסאות האולפן. פתאום הם נשמעים כמו יצירות שנכתבו מראש לבמות גדולות. התזמורת אינה מסתירה את הקול אלא מדגישה את היכולות שלו – השליטה הדינמית, המעברים בין לחישה לזעקה והכריזמה הבימתית.
גם בחירת הקאברים מלמדת על טעמו ועל זהותו המוזיקלית.
"Hallelujah" של לאונרד כהן הוא אולי הביצוע המרשים ביותר מבחינה קולית. גרינברג נמנע מחיקוי של ג'ף באקלי או של אינספור הגרסאות שנעשו לשיר. הוא שר אותו בגישה של זמר סול, עם הרבה אוויר, שליטה בדינמיקה ורגש שאינו גולש למלודרמה.
"Fix You" של קולדפליי עובר טרנספורמציה מעניינת. במקורו זהו שיר רוק־אלטרנטיבי עם בנייה איטית. כאן הוא מקבל עומק תזמורתי, והרגש שלו הופך לפחות אינטימי ויותר אפי.
"Sunny" של בובי הב הוא בחירה טבעית עבור גרינברג. זהו שיר שנמצא בדיוק באזור הנוחות שלו – גרוב, סול, קצב ונוכחות קולית. נדמה שהוא שר אותו כאילו היה חלק מהרפרטואר המקורי שלו. כאן בעיבוד שנפתח כמו תזמור ל-007.
גם "שבורי לב" של חנן בן ארי משתלב באופן מפתיע. במקום להישמע כמו שיר פופ־ישראלי, הוא מקבל טיפול של בלדת סול, מה שמדגיש את האוניברסליות של הלחן.
אחת התכונות הבולטות של גרינברג היא הוורסטיליות שלו. הוא נע בין רוק, גוספל, בלוז, פופ, סול ובלדות מבלי לאבד את הזהות הקולית שלו. לא משנה איזה שיר הוא מבצע – בתוך כמה משפטים הוא כבר נשמע "שלו". זו תכונה נדירה אצל זמרים צעירים.
עוד יתרון משמעותי הוא האנגלית. אצל זמרים ישראלים רבים, אנגלית נשמעת כשפה שנייה. אצל גרינברג היא נשמעת טבעית מבחינת ההגייה, ההטעמה והפרייזינג. לכן הקאברים באנגלית אינם נשמעים כפשרה אלא כביצועים לגיטימיים לחלוטין.
אפשר לטעון שהאלבום כמעט מושלם מדי. ההפקה מהוקצעת מאוד, וכל פרט יושב במקום. לעיתים דווקא החספוס של הופעת סול חיה – תחושת הסיכון, האלתור או אי־הסדר – מעט נעלם בתוך המעטפת הסימפונית המדויקת. בנוסף, גרינברג עדיין פועל כמעט כולו בתוך האסתטיקה של הסול הקלאסי. מי שמחפש חדשנות רדיקלית או שפה מוזיקלית שתגדיר מחדש את הז'אנר, לא ימצא אותה כאן. ובכל זאת, זו אינה חולשה אלא בחירה. גרינברג אינו מבקש להמציא את הסול מחדש; הוא מבקש להוכיח שאפשר לבצע אותו ברמה בינלאומית גם מתוך ישראל. בהקשר הזה, ירון גוטפריד והתזמורת הפילהרמונית מעניקים לו בדיוק את המסגרת הנכונה. העיבודים מרחיבים את הממדים של שיריו ומציבים אותו, לפחות למשך המופע, באותה אסתטיקה של אמני סול גדולים המופיעים עם תזמורות בהיכלי מוזיקה ברחבי העולם.
זהו אלבום הופעה שממחיש את הפער בין "זמר טוב" לבין "אמן בעל חזון". גרינברג אינו רק מבצע מצוין – הוא אמן בעל זהות מוזיקלית מגובשת, שאינו מתפתה לרדוף אחר אופנות חולפות. החיבור עם ירון גוטפריד והתזמורת הפילהרמונית אינו משנה את מי שהוא – הוא רק מגדיל את קנה המידה. לרגעים, הוא נשמע פחות כמו זמר ישראלי שמארח תזמורת, ויותר כמו אמן סול בינלאומי שנקלע במקרה לבמה בישראל.
תמיר והפילהרמונית – הללויה צילום: אילן סולברג
