דונאלד פייגן ממשיך את הקו של "סטילי דן" באלבום העצמאי השלישי שלו אחרי The Nightfly. ו-Kamakriad קשה לטעות בצליל, המנגינה, במקצב, בטון. זה פייגן. מישהו תיאור את הצליל באלבום החדש כ"ניו-יורקי", וזה גם מפני שהצליל הפאנקיי של פייגן הוא מעין
לשמוע דג נחש למעלה משישים דקות (13 קטעים) לא קל במכה אחת, כי אתם יודעים, האוזן נוטה להתעייף מרוב ראפ והיפ הופ, אלא מה: הדג נחש היא כבר סוג של היפ הופ מקומי שמסקרן, סוג של הרכב שמעורר ציפיות לעונג
לפתיחות למוסיקה מכל הסוגים יש גם גבולות אצל פלורליסט כמוני. טראנס הוא דוגמא. אבל יש יוצאים מהכלל. בלנק אנד ג'ונס מעלים באלבומם השלישי את הטראנס כיתה. בקומוניקט קיבלתי שמות של מה שקורה כאן החל מ"קלאב טראנס", ועד "אלקטרו האוז" טכנוט
מייקל סטיפ שר על חלום: "מרגע ששקעת בשינה, ראית את סיפור חייך חוזר מעבר לתקרה". שיר על הדברים שלעולם לא תוכל לראות במציאות. בשיר שקט אחר ב"הייתי גבוה" יש חשבון נפש: "הייתי גבוה, טיפסתי כל-כך גבוה, אבל החיים לפעמים שטפו
נושי פז שר על איש קרטון, שנמצא בכל מקום, אין לא דעה משלו, שטוח, אבל שולט, נמצא בכול מקום. נושי שר על הבנאדם המרגיש מנוכר בעולם ובזמן הזה. המוסיקה – רוק גיטרות די קונבנציונאלי, הביצועים לא ממש מעידים על הרוקר
בני גולסון, סקסופון טנור, מתרפק בין קטע לקטע על הימים ההם, ימי הפורטיז המאוחרים והפיפטיז, בסיפורים נוטפי נוסטלגיה, מגיע עד צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, שניים שהציבו רף יצירתי גבוה לענקי הג'אז הצעירים של הימים ההם. אבל לא לשם פרקר וגילספי
שאחסוך את הסופרלטיבים? הקונצרטים המרגשים עם אסתר עופרים הוקלטו ע"י מחלקת התרבות של גל"צ. שני הדיסקים משלבים זמר ישראלי של שני דורות יוצרים "לו באת", "ואותך", "צער הלילה", "איך זה שכוכב", "שירי סוף הדרך", "דמעות של מלאכים, "בשדה הפתוח", וגם
