בעזרת הג'אם

הדג נחש

הד-ארצי, לבנטיני
4/5

לשמוע דג נחש למעלה משישים דקות (13 קטעים) לא קל במכה אחת, כי אתם יודעים, האוזן נוטה להתעייף מרוב ראפ והיפ הופ, אלא מה: הדג נחש היא כבר סוג של היפ הופ מקומי שמסקרן, סוג של הרכב שמעורר ציפיות לעונג פה, הפתעה שם, ובא לשמוע אותם.
אז אחרי 63:14 דקות, יש לי דבר אחד לומר על הדג נחש שכבר אמרתי: הם אחת הלהקות הבודדות בתולדות המוסיקה המקומית ששרה ומנגנת את האמת שלה.
היופי באמנות הוא לעיתים להגיד את מה שגם לך יש בבטן. אמיתות שישבו לך על קצה הלשון.
במסיבת הדאנס, הפאנקי, ההיפ הופ של הדג נחש נאמרים דברים כאלה – החיים שלנו הפכו חיים ללא עקרונות, מה שבא – בא, בסבבה. "חבר'ה בגילי מנהלים את העולם, אני יושב מגרבץ, שונא את כולם". וזה מגיע ארוז בפיור ראפ.

כירושלמים במקור, הם נוגעים הפעם בסוגיית העיר, גם חברתית, גם פוליטית. "הנה אני בא" עוסק בניסיון הכושל להתערות בתל-אביב, המוסיקה מעין אופרת ראפ, עם אזכורים לקווין. ירושלים חוזרת גם ב"להתחלק בעיר", שיר עם היבט פוליטי, שאומר בשורה התחתונה: אני מסרב להאמין שאנשים לא מוכנים להתחלק בעיר כדי למנוע את הפירוק שלה. העיבוד קצת הפאנקיי קצת עמוס חוסם את הטקסט.
ומה קורה כשהירושלמים התרחקו עד אולפנים באמריקה הרחוקה. מה קורה כשלהקה ישראלית מסתגרת באחד האולפנים הטובים בעולם, "In The Pocket" שממוקם ביערות צפון קליפורניה. "הדג נחש" מסתלבטים על הקטע מנקודת מבט של חבר’ה ישראלים שכאילו נהרסו מהנופים, מהמכוניות האמריקניות. "קליפורניה כזאת שווה, בכייף הייתי עושה לך טובה". זרוק, מחוייך, אבל נטול פואנטה. אני לא מסתפק בשאגות עליצות של היפ הופ כשמדובר בהדג נחש.
גוון האלקטרו-טכנו רפטטיבי נמצא ב"כל הצ'וצ'ות", שיר על גברים שמנסים להתחייב לנאמנות לאחת בודדת, בפועל – רוצים את כל הבחורות למיטה.
"סטיסטיקה" לוקח אותנו מוסיקלית אל החלק הערבי של אזורנו, שיר על הפער בין מה שאנחנו חושבים-מאמינים ובין המציאות הסטטיסטית. (רוב ההורים חשובים שלילד שלהם יש לב זהב. הסטטיסטיקה אומרת שמ-30 יצא גנב. (חרוז קצת מאולץ זהב-גנב)
"סאגה" הטריפ-הופה היא שיר ציני. למרות הבאס בעולם הזה, קוראים הדג נחש להצטרף לחגיגה שלהם, אחרי הכל כמה טוב שהם יכולים לפרוק מעליהם את כול מה שהם רוצים לפרוק על הבמה ("מהבמה להפציץ") בעיבווד פאנקי לסקסופון בראש גרובי אפרו קאריבי.
האם הם יכולים להירגע מהתזזית? אז הנה שיר כביכול שקט – "תירגע", ומתברר שלהירגע זה אוטופיה במדינה שבה הרייטינג, הבינוניות והשטחיות שולטים בתרבות. זה נשמע משהו כמו: אני מנסה להירגע, אבל אני מה-זה עצבני על התרבות המקומית.
זה מה שאני אוהב אצל הדג נחש, שהם מביאים אותה באיזה ניואנס, תיחכום והברקה, ואם היפ הופ עברי, הם ממשיכים מבחינתי להיות אטרקציה מקומית.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. להקה גדולה, אין על הדג נחש מבחינת שירי מחאה והפרעה לשיגרה, בכל אלבום, בכל שיר אני מתפעל מהדרך שהם שוברים את המוסכמות, הם פשוט בועטים עמוק בבטן של המערכת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן