הוא מכונה ה"פרינס של ברזיל". חיפשתי קווים דומים. לא הכי מצאתי. אבל קרלינוס הוא ללא ספק אחד הנסיכים המלהיבים של של המוסיקה, שמקורותיה מובילים לבאייה. זמר, איש הקשה, גיטריסט מאוד מגוון, פאנקי, פופי, לירי-שקט. זה מסוג האלבומים, שבהקשבה שניה "גדלים"
מרקוס מילר, נגן בס ענק, ייצר קשת מרהיבה של צבעים מג'אז, פאנקי וסול. מילר עובד על סטנדרטי ג'אז בשיטתו. את LOONIE'S LAMENT של קולטריין הא לקח למגרש שלו בעיבוד היפהופ גרובי מצויין. ברנפורד מרסליס בסקסופון, יוברט לוס בחליל, קני גארט
קליאו ליין, טווח רגשי וקולי מרגש, עשתה לעצמה תוכנית כבקשתה עם שיריה האהובים כ"דה סאמרס נוז", "פילינגס", "סנד אין דה קלאונס", "רחובות לונדון", "ג'אסט דה וויי יו אר", "קילינג מי סופטלי", "אם" ואחרים. ליין לוקחת כל שיר אל חלקתה האינטימית,
אחרי שלושה דיסקים (סי.די + 2 די.ווי.די) יש לי תחושה, שממש טחנו לי את הראש עם החבורה הזו. מספיק 2 סי.די כדי להבין פשר הלהקה מניו ג'רזי, (השם "מיי כמיקאל רומנס", נבחר בהשראת "טרייספוטינג פיים" של אירווין וולש) שעושה הרבה
שלמה בר – שירה, כלי הקשה, אילן בן-עמי – גיטרות, מנשה ששון – סנטור, ניר סרוסי – כינור, הדר מעוז – גיטרה באס, יעל אופנבאך – כלי הקשה. האיש במרכז הבמה עדיין חם, חם מאוד. זועק את שיריו, מגלגל עיניים,
