כריסטינה רוצה בתואר נסיכת הסול-ריתם נ' בלוז הלבנה החדשה, לתת פייט למריה קארי.. והיא נותנת. או הא איך שהיא נותנת. תקשיבו לקטע מס. 5 Understand כדי להבין שיש לקארי מקום לדאגה. זה ביצוע, שגם אם הייתי בעל אבחנה של 120%, לא הייתי חושד
לפעמים האקטואליה זועקת, ומי שאמר שהמוזות שותקות כשהתותחים רועמים, לא חשב כנראה פעמיים.. אצל יהודה מסס, המצב הפעיל את כול מרעומי היצירה. השיר הוא בכייה-צעקה-תחינה על ארץ אוכלת יושביה. מסס מבקש מנוחה מהארץ האהובה, זו שממשיכים להניח על עפרה הרבה
לפי המטפורות התנכיות – משהו קשה קורה. אצל בלחסן, ממייסדי להקת אלג'יר, יש עוקד ונעקד, יש קורבן על מזבח, יש צייד וניצוד, עולם בוער, ואז מקבלים גם הסבר לפשר הטראומה – "כבר בגיל צעיר הבנתי – ההתחלה היא ריק הסוף
החיים מלאי דרמות. במוסיקה אוהבים לייצר דרמות, או לפחות לנסות לייצר. אביב גפן קיבל פרוייקט. יש חוזה, יש אולפן, הקהל ממתין לדיסק המיוחל. איך עושים מזה דרמה? בבקשה. הנה המתכון. לוקחים קצת פלסף ("הכל יכול לקרות") מוסיפים יענו משהו אישי
אבישי כהן – חצוצרה, עומר אביטל – קונטרבס, יונתן אבישי – פסנתר, דניאל פרידמן – תופים. בואו לא נקטלג את הרביעייה. נאמר רק שהמוסיקה שההרכב הזה מייצר מציב אותה כאחד מהרכבי הג'אז פיוז'ן-אתניים המעניינים והמיוחדים ששמעתי, פורצי גבולות של סגנון,
