עד שהגעתי לקינוח, "אגדת דשא", 16 שירים של מאיר אריאל בביצועים שונים (איינשטיין, רביץ, תמוז, ברוזה), מצאתי עצמי במסע מחודש על פני שיריו, עבודת האזנה מאומצת, שהיה בה גם אלמנט של גילוי מחדש של שירי טרובדור הפופ העברי הגדול. רביעיית
"סקס איז ויולנס", זועק פרי פארל בעוצמות בלתי נורמליות בקטע מס. 4 – Ted Just Admit It אחרי שמסיימים לשמוע 16 קטעים מובחרים של האדיקשן, מרגישים גלי חום בכול הגוף. "אדיקשן" קוראים להרכב. התחושה הא שזה לא רק אדיקשן לרוק,
הצליל של החבורה הבלגית נשמע כאילו זה הטרנד הכי עכשווי. הוברפוניק לא לגמרי פנים חדשות. שמענו בעבר את ה"ניו סאונד סטריאופניק סאונד", את ה"בלו וונדר פאודר מילק". המלחין והתכנת, אלכס קאליאר, עושה סאונדים כמו להיפנוט, פופ טכנו סימפוני, מאוד ידידותי
בואנוס איירס על הקו. את אסטור פיאצולה כולם מכירים. שמעתם על ? ומה עם הורסיו סלגאן, אנדראס אדוריאן? המוסיקה שהתחילה בראשית המאה העשרים נוסקת לשיאים אופנתיים. האיכויות ב-19 הקטעים מעולות. זה נשמע אותנטי, השמחה והיגון, המיקצב והנגינה הלירית, עיבודים פריכים,
עונג. כוחו של בראיין פרי בשירת בלדות, וכאן הוא תפר כל תחנות דרכו מרוקסי מיוסיק דרך כל האלבומים, כולל אלבום הנוסטלגיה "אז טיים גוז ביי", בקולו הרוטט. 18 שירים, לא מעט קאברים, "בחור קנאי", "פולינג אין לאב", "עשן חודר לעיניך",
האיש שעונה לשם האומנותי "מי וואן", יליד קרדיף, גדל בברוקלין, נשמע כמו שריד מעידן הג'אז שהיכה שורש באדמת ההיפ הופ. קול חושני, מקצבים עכשויים שיונקים מהמסורתיים. מיקס שירים מאוד אנין, סול-פאנק, רגאיי בגירסה ל"בחדרי" של בריאן וילסון מ"נערי החוף". מי
מוסיקה של האלפיים היא ניחוח. לא המלודיה, לא הזמר, אלא האווירה, ואם אפשר לדנסס את האווירה, מה טוב. שף הרמיקסים, איאן פולי, סוחב עבר עשיר כרמיקסר למרות גילו הצעיר יחסית. המוסיקה מזכירה את "קפה דל-מאר", מותג, מודל. קלות נסבלת, לעיתים.
