נראה שזה בא לו היום בקלות. בא לעבודה. רציני יותר, בלי שטיקים, בלי לעשות לקפוץ יותר מדי על הפסנתר, בלי הצהרות פוליטיות, מעט פירוטכניקה, סרטוני וידאו פשוטים, ובעיקר השירים והמוסיקה – ולא פחות משעתיים וחצי נטו של מחרוזת להיטים שמילאו
גם אני אחד מהמטורפים על להיטי "אבבא" השוודית ואני לא ממש הולך לנתח את זה לעומק. ואמנם, על אחד ממקדמי ההצלחה, ואולי הדומיננטי אין מחלוקת: מקבץ להיטי "אבבא" השוודית של בני אנדרסון וביורן אולבאוס, עליהם בנתה המחזאית קתרין ג'ונסון את
וויל איי אם, פרגי, טאבו, אפל דה אפ הם מכונת בידור מתודלקת באוקטן גבוה שממשיכה להקפיץ את הקהל, חבורת תזזיתית שאינה משתייכת לקהילת ההרד קור היפ הופ והיא גם לא בדיוק מיינסטרים היפ הופ, וחבריה רחוקים מלהיות נביאי הזעם מול
השאלה היא למה לברוח? ("בואי נברח מפה") שיבוא אליה קרוב, שיתמודד עם המציאות, שילך על החיוך הקטן שלה, שיעשה לו טוב. אם צריך אותה "לדעת לאהוב", מה תעזור הבריחה? למד אותה לאהוב. איך מלמדים "לדעת לאהוב"? סוג של השכלה שנבצרה
הבן של בוב, זיגי, שר "אהבה היא הדת שלי". הזמנים השתנו. התפוח תודו נופל קצת רחוק מהעץ
טון הערגה של קובי בוריסי חובר אל קולה המשתוקק של אוולין הגואל כדי לשיר על דרך של ברירת מחדל הנשענת על אמונה ותפילה לנסות להגיע לטוב. צריכים להמתין "עד שיתפזרו העננים, עד שנהפוך פחות קשים יותר שלמים". המבט הוא ממנו
אלבום חדש לקייט בוש? מבחינתה – לחלוטין. מצד שני ב – Director's Cut, בוש מטפלת בחומרים ישנים מאלבומיה The Sensual World ו – Red Shoes. אז מה? מדובר בתהליך מעניין שמציג דיוקן חדש של אמנית שמפרשנת חומרים ישנים נכון להוויתה
מה קרה למוסיקת הרגאיי במהלך עשרים השנה האחרונות? קרו דברים, אבל לפי זיגי מארלי, כמעט כלום. אני לא מדבר על האלמנט הרפטטיבי של המוסיקה הזו, ועל העובדה שכמעט רוב השירים שלו נשמעים כמו שיר אחד. אני מדבר על "גרוב", על
יש אישור סופי: היוצר והזמר האגדי פול סיימון יגיע לישראל לקונצרט חד פעמי באצטדיון רמת גן ב-21 ביולי 2011. המופע יהיה בישיבה. סיימון שזכה בין השאר ל – 12 פרסי גראמי. הוא חתן פרס Johnny Mercer של היכל תהילה זה,
