פברואר ב18, 2013

נסיעה קצרה

יש מצבים של "נגיעה באושר" – כל אחד מנקודת תחושתו-מגעו. נדב ויקינסקי נזכר בסיטואציה, שמחזירה אל חדר קטן בקיבוץ. גב חשוף. מדים. חיוך שבור. רגש אשמה ושמחה. הטון והמוסיקה הם שיקוף נוגה של כמיהה לרגע הזה, שלא רצית שיגמר. "נסיעה"

הלכת עם הלב

חיכיתי לשיר הזה מאבי טולדנו. האמת הנוגה. הטון המדויק. המיית הלב. טולדנו צודק: אתה חי בין כאב האתמול לתקוות המחר ועם תחושה ואמונה ש"יחזור הטעם" ו"אם רק תרצה יהיה בך כוח" להמשיך. אחרי כל השנים האלה, יש לנו סוף סוף שנסונר

בין הצלילים ההופעה

אני ממשש את עצמי. יש רגעים, שאתה מצטרף לשרים בלי לשאול שאלות. זה קרה ב"והיא שעמדה" בסיום. עזוב אותך ממי שאתה, חילוני או דתי. תקשיב לצלילים ולשירה. תן להם להלך עליך. התבוננתי בקהל. הרבה חובשי כיפות. גם כאן, כשמוסיקה אמורה לבטל

בהופעה

כשראיתי את הבמה העמוסה והמעוצבת לתפארת, הבנתי ש"מטרופולין" של דיסק הפופ, מתכוונת להיות בערב הזה מופע רוק קרא עוד  צילום וידאו: אבי נישניבר

תפילה שממשיכה לשאת את המנגינה

היו לי כמה פגישות עם שמוליק קראוס. אני זוכר אחת, תחילת השמונים, דירה מול "קולנוע דן" המיתולוגי, רחוב הירקון. הפחידו אותי. דיר בלק. תיזהר עם השאלות. האיש אלים. כל מה שעבר במוחי במהלך אותו ראיון  – איך אני יוצא מהדירה

Romantique

איך פסנתרן קיטש מוכר יותר אלבומים מקולדפליי, אדל וליידי גאגא? נדמה לי שזו אחת השאלות הבודדות במוסיקה, שהתשובה עליה היא: והכדור עובר למגרש הקהל. ב-1976 כתב המוסיקאי Olivier Toussaint יצירה קטנה לבתו אדלין וערך אודישנים למצוא את הפסנתרן המתאים לנגן

Wish You Were There

בטח שאני מכניס את האלבום הזה למאה הגדולים ברוק. אולי אף – אחד מהעשרה שיסעו איתי לאי בודד.  Wish You Were Here שיצא ב-1975 הוא התשיעי של פינק פלויד, הרכב הפרוגרסיב רוק הבריטי.  האלבום התמקד בנושאים של ניכור, תעשיית המוסיקה והתמוטטותו הנפשית של