יש מצבים של "נגיעה באושר" – כל אחד מנקודת תחושתו-מגעו. נדב ויקינסקי נזכר בסיטואציה, שמחזירה אל חדר קטן בקיבוץ. גב חשוף. מדים. חיוך שבור. רגש אשמה ושמחה. הטון והמוסיקה הם שיקוף נוגה של כמיהה לרגע הזה, שלא רצית שיגמר. "נסיעה"
חיכיתי לשיר הזה מאבי טולדנו. האמת הנוגה. הטון המדויק. המיית הלב. טולדנו צודק: אתה חי בין כאב האתמול לתקוות המחר ועם תחושה ואמונה ש"יחזור הטעם" ו"אם רק תרצה יהיה בך כוח" להמשיך. אחרי כל השנים האלה, יש לנו סוף סוף שנסונר
אני ממשש את עצמי. יש רגעים, שאתה מצטרף לשרים בלי לשאול שאלות. זה קרה ב"והיא שעמדה" בסיום. עזוב אותך ממי שאתה, חילוני או דתי. תקשיב לצלילים ולשירה. תן להם להלך עליך. התבוננתי בקהל. הרבה חובשי כיפות. גם כאן, כשמוסיקה אמורה לבטל
כשראיתי את הבמה העמוסה והמעוצבת לתפארת, הבנתי ש"מטרופולין" של דיסק הפופ, מתכוונת להיות בערב הזה מופע רוק קרא עוד צילום וידאו: אבי נישניבר
היו לי כמה פגישות עם שמוליק קראוס. אני זוכר אחת, תחילת השמונים, דירה מול "קולנוע דן" המיתולוגי, רחוב הירקון. הפחידו אותי. דיר בלק. תיזהר עם השאלות. האיש אלים. כל מה שעבר במוחי במהלך אותו ראיון – איך אני יוצא מהדירה
