פברואר ב12, 2015

מול העיניים

הטון הנוגה-מתגעגע מוביל אל הבית בסוף השביל. סמדר אקראי מספרת על טראומה ומתייחסת לגורל בחיים באנלוגיה להטלת מטבע. הסיפור הקשה – איבוד הקרוב לך ("זה לא קל לך לראות את אח שלך לא קיים"). ההרהור שבצידו עניינו גזירת הגורל –

ההופעה היכל נוקיה ת"א

מוסיקת הרוק הפרוגרסיבי של פעם עולה מן האוב, משקפת את זמנה, נכנסת למשבצת הנוסטלגיה, ועדיין היא מספיק איכותית כדי להישמע חוצת זמנים. אלן פרסונס ממשיך לרוץ עם הפורמט שיסד עם אריק וולפסון, שניהם טכנאי סאונד לשעבר באולפני אייבי רוד בלונדון,

Striving

שאלות מהות עצמיות חזקות יותר מתשובות. הסיבה: הן נמצאות כאן ועכשיו. התשובות – חמקניות, מעורפלות. אדם בתוך עצמו הוא דר, ועדיין אינו מכיר את מהותו – איפה החלומות, השאיפות. החטא הגדול שלו הוא בהמשך החפירות בתוך עצמו כדי להבין דברים.

הארץ המובטחת

נחזור לנקודת ההתחלה. ככה שרו פעם. ככה חוה שרה פעם. מילים, לחן, גיטרה קול. בלי מפיק מוסיקלי, שמחליט לאן הולך השיר, מה תהיה צורתו הסופית. כמו בצילום הפשוט: מתיישבים ליד הקיר ופורטים שיר עם לחברים שמקשיבים. הפשטות הזו קיימת גם

דילוג לתוכן