תלוי באיזה "אני מאמין" אתה מאמין. מאיזו נקודת מבט אתה יוצא: ל"הדג נחש" היה, למשל "אני מאמין" כזה: "אני מאמין שנכון להיום חלקינו באי השגת השלום / משמעותי וגדול לא פחות מחלקן / של כל המדינות השכנות / ועוד אני
אני אוהב את הפשטות של מוש בן ארי. יש בשירה שלו זרימה יפה, טבעיות אותנטית. הוא אינו מחפש להיות משהו "בכוח", לא מזרחי, לא מערבי. טוב לו להיות באיזשהו צומת שאינו מחייב אותו להצהיר על סגנון. נדמה לי שהפעם הוא עשה
רגע, רגע, האהבה. מה עוד לא אמרנו עליה. לאריאל זילבר יש עוד משהו לומר. לצורך כך – האניש אותה. היא תמיד נמצאת, רכה ענוגה, לא כופה את עצמה, ואפילו יש לה שאיפות, אך את "חלומותיה" מתקשה להגשים. הטקסט אקראי, אפילו
היא לא הצעצוע שלו, היא תכריח אותו להביט בה כשהיא רוקדת עם הבובות שלה. היא תראה להם, שהצעצועים הותיקים ינצחו את "נביאי הזמן המודרני". מישהו אומר לוונדר וומן שלנו: "אל תשכחי "את אלוהית" והסטיופיד בוי שראה בך צעצוע עוד יתחרט.
ישי ריבו מציב שלושה מרכיבים של מהות קיומו כאיש מאמין בשיר "אחת ולתמיד": "אני, אתה ויצרי". זהו וידוי של קרבה אינטימית מול "מלך חי וקיים" על בסיס תפילת שחרית ("מודה אני לפניך") השירים של ריבו נשענים לעיתים על המקורות בתלות כמעט מוחלטת. בשיר
ניק קייב יוצא לסבב הופעות ייחודי בערים שונות בחוף המזרחי , שבמסגרתו יענה על שאלות מעריצים. הסיבוב נקרא "שיחות עם ניק קייב", יכלול ארבע הופעות במסצ'וסטס ובניו יורק בסוף אפריל ומאי. "הקהל יכול לשאול אותי כל שאלה, ואני אעשה כמיטב
