נצא עם "קאדנס" (רן זילכה, אמיר שוורץ) אל טנג'יר בקצב של צהרי יום מהבילים. מתוך עומס החום הקייצי הכבד עולה מעין חיזיון תעתועים של זוג מתוך חוויה בעיר הצפון מרוקאית שליד גיברלטר. ספינות ענק באופק, דמדומים שעוטפים באדום את הכיכר, הצחיחות
אחרי האזנה ל-12 שירים יש תחושה של עירוב שמיים וארץ. מצד אחד: הרבה מעוף, ניסיון לגעת בספירות עליונות מ"עודני חולם" "עפיפונים", דרך "שירת הזמיר" ועד "אל תפחד לעוף", שירה של התרגשות והתרוממות רוח. המוסיקה לעיתים פופ אלקטרוני ריחופי כייפי בעיבוד
אם הוא מאושר בלעדיה, למה ההתבכינות והדמעות? ירדה אבן מהלב. עכשיו כיף להסתובב, לשתות איזה יין טוב. לא מתאים שיהיה יותר שמח? למה מוטי טקה נשאר באזור הגברים הבוכים בלילה ועוד בטון גואה מצער? לשיר קוראים "רולינג סטונס" – רק
בלב שבור, המככב בשירי אהבות נכזבות, עשו המון שימושים, בוריאציות כאלה ואחרות, אבל אינני זוכר מצב שהעמידו אותו (את הלב) "למכירה". הברקה? – לא. מטפורית – ממש כלום, כי הרי האוהב מבקש מהאוהבת לקחת את ליבו ("הלב שלי שלך"), שזו
