חוזרים למקום הפשע. "פרנויה" של פעם טובה גם להפעם. צריך רק לעדכן לעידן קורונה, ויוצאים לדרך לכבוד "זהו זה" מהדורת 2020 עם שלמה בר אבא, גידי גוב, דב גליקמן, שלמה גרוניך, מוני מושנוב ואבי קושניר. פרנויה ההיא מצב פסיכוטי, מלווה
סמוך לערב יום העצמאות תש"ל (1970) הלך לעולמו המשורר נתן אלתרמן. במוצאי החג נערך כבכל שנה פסטיבל הזמר והפזמון ובין המשתתפים בו השיר "פתאום עכשיו פתאום היום" שכתבו תרצה אתר ויעקב הולנדר (ביצוע: שלמה ארצי). תרצה אתר לא הגיעה למופע עקב
לעיתים רחוקות קל לשבור את אזיקי הדימוי של להקת בנים. הסטיגמה, מוצדקת או לא, חונקת כל ניסיון יצירתי עתידי. נייל הורן מצליח באלבום הסולו השני להתרחק עוד יותר מימי ה- One Direction. האלבום (מקום ראשון השבוע במצעד האלבומים בבריטניה) הוא
נדמה לי שמעולם לא שמעתי את דודו טסה אקוסטי למהדרין. לא אחזור על הביקורת מהופעת ה-360 מעלות הנפלאה במועדון בארבי, אבל אצטט מעצמי את הפיסקה האחרונה: "האוריינטציה האקוסטית אפשרה לטסה לפרוש יריעה רחבה של שירים, להבליט את עצמו כסינגר-סונגרייטר, כטרובדור. זה
בקטע הראשון, "התעוררות", מתבררת הגאונות של הפסנתרן, ואיך עושים מהפשוט משהו מורכב בשינויים של מצברוח, קצב, גוונים. ג'אמאל מזכיר את ארול גרנר. והנה כבר בקטע השני, "אני אוהב מוסיקה" זה משהו אחר, סולו וירטואוזי, שמזכיר את ארט טאטום, כשפתאום נכנסים
