אתי ביטון מסלסלת עוד פניה ליושב במרומים. מה קרה? מה רע? מדוע התאכזבה "מכולם" וברחה ל"שקט"? התשובות לשאלות ישארו בין השורות. יש אבא למעלה, שומר עליה, אבל רק שיתן סימן, שיחבק. אינני משתתף בצערה של הזמרת. ביטון מאנפפת קולה את
ים רפאלי מחבק את צער הזיכרון, המכיל דמויות של ילדים שנעלמו ועולות עכשיו, וגם חבר מסוים אותו הוא זוכר "כמו אור באפלה", שהשפיע על חייו. לתוך ההתרפקות נכנסות הערות סרק סתמיות שאינן מסייעות לקוהרנטיות של הטקסט כמו "גם לי קשה
כשיהודה פוליקר שר את "כשתגדל" בכיכר בת"א בערב הזיכרון לנופלים (14.4.2013), הבנת ששום טקס ממלכתי שבא להאדיר את שמם של חללי המלחמות, לחבק את צערן של המשפחות – אינו יכול לעמד מול עוצמת האירוניה הנוקבת. "אתה לא רצית להיות שם בכלל, אז מה,
היא הייתה זקוקה נואשות לסיגריה, הגברת סזריה אבורה, אבל הסבירו לה שאם תעשן – תפעיל את גלאי העשן של המלון. הייתה עצבנית. תנו לה לעשן, מה רוצים ממנה עם הראיונות האלה. סזריה אבורה, אמא אדמה, הזמרת היחפה מכייף ורדה Cape
בדפי היח"ץ צהלו על כך ששלומי סרנגה מוציא עוד שיר "בעברית" אחרי "עוד יום יבוא", כאילו סרנגה הוא בכלל זמר יווני, ועברית זה איזושהי ג'סטה. אז אחת ולתמיד: סרנגה, שלא כבמקרה של גליקריה (ששרה בעברית), הוא זמר עברי ששר ביוונית.
