ימי סוף קורונה (בלי נדר) האביביים מרגישים חזרה למצרים. אני מכיר את התחושה של המפגש עם החופים עוד מימי פסטיבלי נואיבה 1978. תקשיבו לצליל העוד של אביב בכר בפתח השיר. מחברים בצניעות לנרטיב ולהווית השחרור. מכאן מתחיל המסע המחודש של
הקול המלנכולי מלחש את "הרקדנית הכי טובה שיש" למרות שהיא מזייפת לפעמים וגם "הזמרת עם הקול הכי מרגש". מרוב שאורי בן ארי מלא באהבה נכזבת, הוא מעטיר עליה סופרלטיבים בלי הכרה, ותמה מדוע היא בורחת לו ולמה היא נעלמת, כל
אילו לא הייתה הגבעטרון, היו חייבים להמציא אותה. חבורת זמר היא מוסד בהוויה הישראלית. בטח הגבעטרון. כששומעים "שיר העמק", "שיר העבודה" "ספינה נוגה" נדמה לך כאילו היוצרים כתבו בשביל הקולות האלה. אני מקשיב לשני האלבומים: מבחינתי – שירים "מלפני קום
אז איך הוא אוהב אותה היום? לפי העדות שעמית לואיס מוסר בתחילת השיר – אוהב אותה "אבל לא כמו פעם". כלומר – פחות? וגם מוסיף: "תביני שאני לא הוא". מבולבלים? בוא נסתמך על עדותו, שהוא איבד את השפיות וגם "קצת
אסף שלם ("מלכת באיה") מתפעם מחדש ממקום שנקרא מראזול, חוף בקוסטה ריקה, מנסה להדגיש ניגוד בין הזכרונות מתקופת הגלישה הנהדרת שם ובין הרס הנוף שמתרחש במקומותנו (בנית מלון, אסדת גז, כיכר אתרים). הרעיון לייצר דיסוננס או להביע איזושהי מחאה מוחמץ.
