אדוה דרור שרה בקול עגמומי על טיול חורפי עם בן זוג לצפון. מדובר בזוגיות אבודה ותקועה שמנסה לברוח מהבעיות שלה. האם הנופים שנפתחים בדרך יקרבו לבבות שנסגרים? נהפוכה: הכאן והעכשיו של האוהבת נשאר במסלולו, כמו אובדן הכיוון של החבר. הנסיעה
גילוי נאות: מעולם לא הדלקתי נרות שבת. כנ"ל העזר כנגדי. איננו לוקחים שום חלק בפולחנים דתיים, במצוות קולקטיביות. איש באמונתו יחיה. נכון: לעיתים האמונה והמסורת מנצחים גם מההיבט של חילוני כמוני, והמצווה הזו היא מה שמגלמת יותר מכל את המעבר
נדמה לי שקיימת הסכמה לא רק בין אינטלקטואלים, פמיניסטיות ובעלי טעם טוב, כי תחרויות היופי לא רק שלא הופכות את חיי מלכת היופי לקלים יותר, הם גם הופכים אותה כלי ריק מתוכן כמי שמצפים ממנה גם להביע עמדה ודעות באשר
מה רע? מה קשה? ממה בורחים? למה גיא ויהל מתכוונים ב"זה" ומהי "המציאות הזו", שצריך "לסחוב אותה על הכתפיים" ומה פשר תחושת הלבד. חלק מהתשובה קיים ב"מחכים ש"הלב יתעורר"? מה קרה ללב שנרדם? הטקסט הרזה מנסה לשדר מצב לא נחמד
