שמעתי את "עננים שחורים" בלילה לבן בגן הפסגה ביפו. מעולם לא ראיתי את עמיר לב מחייך לקהל. הוא בקושי מדבר בין השירים. בשיר הזה אין סיבה לחייך. הוא שר על ערב מלחמה. איך החיים מקבלים פרופורציות אחרות. "נתענג באמת על
"אלוהים לוקח את הטובים ביותר", נוהגים לומר, ומתארים מציאות שלא ניתן להסביר: מדוע המוצלחים שבינינו (הנשמות הטהורות) הולכים טרם זמנם. מיכל זנדני הפכה את התסכול לדרמה שמתרחשת בבית הכנסת בהשתתפות השטן ומלאך המוות. הם חוגגים את מותו של אביה הטוב,
לשמוע מהפתיחה טון מלנכולי, מוסיקה צבועה בצבעים אפרוריים ולצאת – כמה מוזר – בתחושה אופטימית ועם חיוך על הפנים והרבה חום בלב. זה מה שעשה לי המופע של מרקורי רב בהאנגר. רוק פרוגריסיווי, אלטרנטיבי, פסיכודלי? ממש לא חשוב לקטלג את המוסיקה
לקראת סיום תורגמה ההתרגשות המשפחתית לשיר ערש אידי (יובל כהן קרא לו "שיר הרדמה"… ) Ai Li Lu Li Lu, שאמא שרה להם בילדותם. אילו הייתה טלוויזיה, המצלמות היו מתכווננות לשורה 4, כדי לקבל פני אמא-אבא של שלושת הכהנים. יש
